ג'יהאד – Djihad

מבחינה מילולית המילה ג'יהאד מתארת מאמץ המכוון להשגת יעד מוגדר. (איג'תיהאד הינה עבודתו של מלומד משפטן, המחפש פתרון לבעיה חוקתית. מוג'תהאד הוא אדם שהקדיש עצמו להגשמת הדת והמוסר. מספר כותבים בני הדת השיעית מבדילים בין ג'יהאד רוחני אותו מבצע המג'תהאד ומכונה הג'יהאד הנעלה, לבין ג'יהאד פיסי העוסק בבעיות קיומיות עכשוויות, ומכונה ג'יהאד נחות).
בחוק בהתאם לתפישה כללית והמסורת ההיסטורית, הג'יהאד מכיל פעילות צבאית, שנועדה להרחבת האסלאם או לשם הגנתו. המושג צמח מהעקרון הבסיסי של האסלאם האוניברסאלי והוא יישום דאר אל אסלאם ובאם נדרש, גם בכוח. יחד עם זאת עיקרון זה חייב באופן חלקי להיות מלווה בתפישה סובלנית כלפי דתות סֶפֶר אחרות המצויות בקהילה כגון יהודים ונוצרים. מול דתות ספר אילו, הג'יהאד נפסק, מייד כשהם נכנעים לסמכותו הפוליטית ומשלמים מיסי גולגולת וקרקע. בפועל,היהודים והנוצרים שחיו בחצי האי ערב עצמו, לא זכו ליחס בהתאם לתפישה סובלנית זו. לגבי עובדי האלילים, אין הקלות והם חייבים להמיר את דתם לאסלאם או להסתכן במוות או מכירה לעבדות.
להמשיך לקרוא ←

בעקבות הפרסומים על הורדת דירוג הבטיחות של ישראל ע"י רשות התעופה הפדרלית בארצות הברית, והפנייה של האירופאים בנושא, עלו חששות כי חברות תעופה ישראליות וישראלים לא יוכלו לנחות באירופה או לטוס ליעדים בהם הטיסות עוברות מעל אירופה.

כאשר זה יקרה, ותהיו צריכים להשאר בארץ מחוסר ברירה, זכרו את המניפולטור והתככן הערמומי שאול מופז, והודו לו על תרומתו המכרעת בנושא.

כה רב היה רצונו של מופז להדיח את גבי אופיר מרשות שדות התעופה, עד שהיו אלה הוא ומשרדו שעוררו את נושא בטיחות התעופה, והזמינו את האמריקאים לבחון את הבטיחות אצלנו. כרגיל, שיקולים אישיים ופוליטיים עמדו אצל מופז לפני שיקולי טובת המדינה ואזרחיה.

באופן דומה, זכה מופז ברמטכ"לות בשל רצונו העז של איציק מרדכי (וכולנו יודעים מיהו איציק מרדכי) להתנקם במן וילנאי, ועל כן העדיף את מופז על פניו.

בשורה התחתונה – הבטיחות בישראל היא מן הטובות בעולם, ומחמירה אף מדרישות האמריקאים, וכנראה שלא נאלץ להפרד מאירופה. עם זאת הנזק התדמיתי שגרם מופז ישאר איתנו עוד לזמן רב.

לרגל יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל, נפרש ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, דגל ענק של מדינת ישראל בגודל של 200 X 100 מטר , גודל של כשני מגרשי כדורגל, לצד כביש ירושלים-ת"א, מול היישוב שעלבים בשטח חקלאי ועל שביל ישראל. רשות הטבע והגנים חרטה על דגלה שמירה על ערכי הטבע, ולכן נבחר מיקום מיוחד שאינו פוגע בטבע, לפרישת הדגל. הדגל נפרש בשדות חקלאיים של היישוב שעלבים, אשר בשל שנת שמיטה לא נמצאים בהם גידולים.

הדגל נפרש ע"י עשרות עובדי רשות הטבע והגנים כך שיתאפשר לצפות בו לכל הנוסעים על כביש 1 ולממריאים ונוחתים בנתב"ג. מדובר במבצע לוגיסטי מורכב אשר דרש שימוש במשאית, מנוף ורכבי שטח. הוצב שומר לשמירה על הדגל במשך 24 שעות. קיפול הדגל יתבצע לאחר יום העצמאות וזו הנקודה האחרונה בה יוצג הדגל בארץ.
פרישת הדגל נעשתה בשיתוף פעולה עם מטה חגיגות ה- 60 והשרה הממונה רוחמה אברהם ומשרד התיירות.
כידוע, הדגל הוכן ביוזמתה ובמימונה של האחות גרייס גלינדס-גופאנה, אשת עסקים מהפיליפינים שאוהבת את מדינת ישראל. היא פועלת בשנים האחרונות לקידום התיירות בין העמים והחליטה לציין את הקשר בין המדינות בשני דגלים זהים בגודלם: דגל ישראל ודגל הפיליפינים.
הדגל נתפר במהלך 3 שבועות על ידי 6 תופרים, בהנחיית שני מעצבים ובסיוע של 40 מתנדבים ומשקלו 5,200 ק"ג. הדגלים הישראלי והפיליפיני גדולים פי שניים ממידותיו של הדגל האמריקני "super flag" המחזיק כיום בתואר, הדגל הגדול בעולם.
הדגל נמדד ע"י נציגי ספר השיאים של גינס, שהכריזו עליו כ"דגל הגדול בעולם".

לדור נפלה אתמול השן הראשונה.
איכשהו נכנס לראשו הרעיון שאם הוא יניח את השן מתחת לכר בלילה, תחכה לו שם הפתעה בבוקר (באדיבות פיית השיניים).
כמובן שבבוקר דבר ראשון שהוא עשה כשהתעורר היה לבדוק מה קורה מתחת לכרית.
להפתעתו הוא מצא שם אלבום בולים קטן אותו הוא מבקש כבר זמן רב. הוא לא נרגע עד שחילץ מאיתנו הודאה שאנחנו דאגנו להפתעה ולא פייה נעלמה.
נו טוב, לפחות יום אחד הוא עוד האמין בתמימותו כי הפייה באמת שמעה את בקשתו…

עדידוש חזר מהגן וזימר את השיר הבא:
אני פורים אני פורים
שמח ומבדח
הלא רק פעם בשנה
אבוא להתקלח

היום 10/03/2008,לפני 65 שנים ניצלו 48,000 יהודי בולגריה, מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים (רובם, כנראה יועדו למחנה טרבלינקה).
ב9/3/1943 בשעות הבוקר,חותם המלך בוריס השלישי, על צו גירוש לכל יהודי בולגריה, בלחץ הגרמנים, אשר שלטו בבולגריה מאז 1941 (למעשה, הוזמנו אליה ללא קרב).
בערי השדה ,(לא בעיר הבירה סופיה), החלה משטרת משרד הפנים הבולגרית, להדפק על דלתות בתי היהודים, ונציגיה הודיעו ליהודים להכין חבילות בגדים לכל בני הבית, עם שני פריטים מכל סוג, לקראת גירוש אל מחוץ למדינה.
בתאריך 09/03/1943, בערך בשעה 16:00, הוטל עוצר בעיר פלובדיב, (העיר של אמנו לוסי), בה נאמד מספר היהודים ב 5,000.
בתאריך 10/03/1943,בשעה 02:00, החלה אקצייה בכל העיר פלובדיב, היהודים נאספו בחצר
בית הספר (המכונה בלאדינו אל קורטיג'ו), ושם המתינו באימה.
בעת הזו,שנת 1943, כבר היה ידוע היטב על רצח היהודים המתבצע במזרח אירופה ויהודי פלובדיב, ידעו שהם הולכים אל מותם.
כך,מתוך ידיעה זו,ארגן רב העיר קריאת "שמע ישראל" המונית, בקול צעקה רמה, אשר נשמעה היטב ברחבי העיר ולקריאה זו הוסיף תפילה מצמררת : "שלא נהייה לסבון".
בתאריך 10/03/1943, שעה 06:00, פותחים שוטרי משרד הפנים הבולגרי, את דלתות חצר בית הספר, והחלו מובילים את היהודים אל עבר תחנת הרכבת,שם המתינו להם חיילים גרמנים.
באמצע הדרך,הודיע לפתע מפקד המשטרה בעיר לכל היהודים,לשוב לבתיהם וכי צו הגירוש בוטל ע"י המלך בוריס.
יהודי העיר ההמומים חזרו לבתיהם ומאז ועד לשחרור בספטמבר 1944 לא נעשה נסיון גירוש
נוסף בערי השדה, אלא רק גירוש של היהודים מסופיה אל ערי השדה בתאריך 24/05/1943.
(המלך ביטל את הצו עוד בלילה,אבל המידע הגיע לערי השדה רק בבוקר).

מי אחראי לביטול הצו: הכנסייה הפרובוסלבית הבולגרית אשר איימה בהטלת חרם דתי על המלך, סגן יו"ר הפרלמנט הבולגרי דימטר פשב וקומץ של פוליטיקאים אמיצים, אשר חרפו נפשם למען הצדק האנושי והצליחו לשכנע את המלך לבטל את הצו.

בשנת 1947 כבר היו בבולגריה 51,000 יהודים, ובין השנים 1947 ועד 1950 עלו מרביתם לישראל.

למה נותר הסיפור עלום כל כך הרבה שנים?
צירוף של אינטרסים. מחד המשטר הקומוניסטי אשר העלים את כל ההיסטוריה הקשורה לפועלו של המלך, כולל התנגדותו לגירוש ומאידך, סלידת הקומוניסטים מהממסד הדתי הפרובוסלבי. וגם אצלנו, כתוצר של מערכת החינוך, היתה בעייתיות לתאר מערכת כנסייתית באור כל כך חיובי ואמיץ, במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בה כל הכנסייה מתוארת באור אחר לגמרי.

זהו סיפורו של "נס יהדות בולגריה"-היום לפני 65 שנים.

(באדיבות מוטי כנרי)

ילד בן 12 הלך לו לאורך המדרכה וגרר מאחריו צפרדע שנדרסה ("מגוהצת"), מחוברת לחוט.
הוא הגיע אל פתח דלת של בית בושת והקיש על הדלת.
המאדאם פתחה את הדלת והילד הקטן אמר לה:
"אני רוצה לשכב עם אחת מהנשים שבפנים. יש לי כסף ואני לא עוזב עד שתסכימי."
המאדאם חשבה לעצמה, "למה לא", ואמרה לו להיכנס ולבחור באחת מהבנות, כראות עיניו.
הילד אמר: "שמעתי שכל הגברים אומרים שהם נאלצו לקבל זריקה אחרי שעשו אהבה עם לוסי. זו הבחורה שאני רוצה."
מאחר והילד היה כה עקשן והיה לו כסף לשלם עבור השירות, המאדאם שלחה אותו ללוסי כפי שביקש.
הילד פנה במורד המסדרון לחדרה של לוסי, בעודו גורר את הצפרדע המעוכה שנדרסה.
עשר דקות לאחר מכן הוא חזר, עדיין גורר את הצפרדע הדרוסה, שילם למאדאם ויצא החוצה.
המאדאם מסוקרנת מאוד, עצרה אותו ושאלה: "למה בחרת דווקא בבחורה היחידה שיש לה מחלה מדבקת?"
הילד נאנח וענה:
"ובכן, אם את חייבת לדעת, הלילה, ההורים שלי הולכים למסעדה כדי לאכול וישאירו אותי בבית עם השמרטפית.
אחרי שהם יעזבו, השמרטפית תשכב איתי, מפני שהיא אוהבת ילדים קטנים וחמודים.
כך היא תידבק במחלה בה אני נדבקתי זה עתה.
כאשר אמא ואבא יחזרו, אבא יקח את השמרטפית הביתה. בדרך הוא ידפוק אותה ויקבל את המחלה.
אחר-כך אבא יחזור, הוא ואמא ילכו למיטה וישכבו ואמא תידבק במחלה.
בבוקר כשאבא ילך לעבודה, החלבן יביא את החלב ויעשה קוויקי עם אמא ויידבק במחלה,

והוא… החלבן הבן-זונה, הוא זה שדרס את הצפרדע שלי !". ….