מנפלאות דואר ישראל

בחג השני של ראש השנה (15.9.2015) ביליתי עם הילדים בחצר הישנה בקיבוץ עין שמר. אחת הפעילויות כללה הכנת ברכות שנה טובה ע"י הילדים, ושליחתה בדואר. הילדים רצו לקבל את הברכות לביתנו וכך מיענו את הברכות לכתובת המגורים שלנו.

שנה-טובהלמרבה ההפתעה, הברכה הראשונה הגיעה רק לפני שבועיים, ואילו האחרת אתמול (18 אוקטובר 2015), כלומר יותר מחודש לאחר שליחתה!

אכן, אין כמו היעילות של דואר ישראל.

מוסר השכל: מוטב לברך באימייל או בנייד…

האיש שלנו בדמשק – הזווית האישית

שמעתי היום את סופי, בתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שנתפש בסוריה ועלה לגרדום בדמשק. היא התראיינה ברדיו לרגל 45 שנים לעלייתו של אלי אביה – "האיש שלנו בדמשק" לגרדום. בתוכנית גם הושמעו ראיונות נדירים שנתן אלי לרדיו דמשק, לפני שנתפש.

התכנית עוררה בי זכרונות ילדות ישנים. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אלי כהן מהזוית האישית שלי.

נולדתי וגדלתי בבת-ים ברחוב מבצע סיני 17 שבשכונת רמת יוסף. משפחת כהן התגוררה בסמטה מרחוב התחייה. מאחורי ביתנו ולכוון הסמטה הזו, שהיתה נמוכה יותר, היתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני המבנים. החצר הנמוכה היתה חולית, וערימת חול נשענה כנגד החומה – להנאת הילדים שהיו קופצים עליה מלמעלה. אז נתקלתי בסופי לראשונה. היא היתה קטנה ממני בכשנתיים, וממרחק השנים אני בקושי זוכר אותה, אבל אני זוכר היטב את הקפיצות מהחומה ומשחקים אחרים בהם השתתפה עם שאר ילדי השכונה. את אחיה אינני זוכר (כנראה היה קטן מדי מלשחק בחצר).

באותה תקופה לא ידענו כלום על אביה, מן הסתם. כילד זה גם כנראה לא נראה לי חריג שהיא יורדת למטה עם אמא בלבד. הרבה ילדים היו משחקים בחצר בלווית אמותיהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים ראיתי אותה בחצר עם אימה, וכאשר עברו לידנו השתתקו המבוגרים שהיו עמנו. לאחר מכן שמעתי התלחשויות ולא הבנתי מה הסוד שהמבוגרים מנסים להסתיר מפנינו. בדיעבד אני מבין שזה היה כנראה לאחר לכידתו ועלייתו לגרדום של אלי כהן.

לאחר מספר שנים עזבנו את בת-ים לטובת דירה מרווחת יותר בראשון-לציון, וזכרונה של סופי פרח מראשי. עד היום. כאשר שמעתי אותה מדברת עם רזי ברקאי, חזר אלי בפתאומיות אותו זיכרון ילדות של הקפיצות אל ערימת החול, וסופי כילדה.

השן הראשונה שנפלה לדור

לדור נפלה אתמול השן הראשונה.
איכשהו נכנס לראשו הרעיון שאם הוא יניח את השן מתחת לכר בלילה, תחכה לו שם הפתעה בבוקר (באדיבות פיית השיניים).
כמובן שבבוקר דבר ראשון שהוא עשה כשהתעורר היה לבדוק מה קורה מתחת לכרית.
להפתעתו הוא מצא שם אלבום בולים קטן אותו הוא מבקש כבר זמן רב. הוא לא נרגע עד שחילץ מאיתנו הודאה שאנחנו דאגנו להפתעה ולא פייה נעלמה.
נו טוב, לפחות יום אחד הוא עוד האמין בתמימותו כי הפייה באמת שמעה את בקשתו…

הגיון של ילדים

ילד בן 12 הלך לו לאורך המדרכה וגרר מאחריו צפרדע שנדרסה ("מגוהצת"), מחוברת לחוט.
הוא הגיע אל פתח דלת של בית בושת והקיש על הדלת.
המאדאם פתחה את הדלת והילד הקטן אמר לה:
"אני רוצה לשכב עם אחת מהנשים שבפנים. יש לי כסף ואני לא עוזב עד שתסכימי."
המאדאם חשבה לעצמה, "למה לא", ואמרה לו להיכנס ולבחור באחת מהבנות, כראות עיניו.
הילד אמר: "שמעתי שכל הגברים אומרים שהם נאלצו לקבל זריקה אחרי שעשו אהבה עם לוסי. זו הבחורה שאני רוצה."
מאחר והילד היה כה עקשן והיה לו כסף לשלם עבור השירות, המאדאם שלחה אותו ללוסי כפי שביקש.
הילד פנה במורד המסדרון לחדרה של לוסי, בעודו גורר את הצפרדע המעוכה שנדרסה.
עשר דקות לאחר מכן הוא חזר, עדיין גורר את הצפרדע הדרוסה, שילם למאדאם ויצא החוצה.
המאדאם מסוקרנת מאוד, עצרה אותו ושאלה: "למה בחרת דווקא בבחורה היחידה שיש לה מחלה מדבקת?"
הילד נאנח וענה:
"ובכן, אם את חייבת לדעת, הלילה, ההורים שלי הולכים למסעדה כדי לאכול וישאירו אותי בבית עם השמרטפית.
אחרי שהם יעזבו, השמרטפית תשכב איתי, מפני שהיא אוהבת ילדים קטנים וחמודים.
כך היא תידבק במחלה בה אני נדבקתי זה עתה.
כאשר אמא ואבא יחזרו, אבא יקח את השמרטפית הביתה. בדרך הוא ידפוק אותה ויקבל את המחלה.
אחר-כך אבא יחזור, הוא ואמא ילכו למיטה וישכבו ואמא תידבק במחלה.
בבוקר כשאבא ילך לעבודה, החלבן יביא את החלב ויעשה קוויקי עם אמא ויידבק במחלה,

והוא… החלבן הבן-זונה, הוא זה שדרס את הצפרדע שלי !". ….

משהו שהיה ולא כעת

בדור נכנס שגעון – להביא לגן משהו שהיה.
מה זה? אני שואל.
הוא מספר שחבר הביא לגן צבתות של סרטן שמצא בטיול. גם דור רוצה.
טוב, אני אומר, נצא לטייל בשדות שליד הבית…
לא, הוא כועס, אני לא רוצה משהו שכעת, אני רוצה משהו שהיה. פה ליד הבית אין דברים שהיו, רק דברים שכעת.

נסעתי בשבת עם דור ועדי לטייל בגבעת האירוסים ליד עיר ילדותי. פתאום מצאנו המון קונכיות ריקות של שבלולים (לאן הם נעלמו זו שאלה מעניינת בפני עצמה). אספנו כמות נאה בקופסה קטנה. סוף סוף יש לנו משהו שהיה (ולא כעת).

אתמול דור הציג את זה בגן וסיפר שהחלזונות היו סבא וסבתא, ומתו, וכך נשארו רק הקונכיות שלהם. הוא היה מאושר עד הגג. גם לו יש משהו שהיה.

דגל ים וצבי אור

עדידוש רוצה ללכת לבריכה: "אבא, תלביש לי דגל ים בבקשה".

עדידוש נופל ונפצע. אבא אומר לו: לך לאמא והיא תמרח לך סביעור על הפצע. עדידוש ניגש לאמא ומבקש: "אמא, תתני לי צבי אור".

תתחדש, או תחי הקומבינה

ארי פולמן קנה מיטה חדשה לבן שלו ברהיטי שאול ברחוב הרצל בתל-אביב. כ-2200 ש"ח, מיטת נוער עם מיטה נוספת נפתחת ומגירות – תתחדש.

את החשבונית, ביקש לשלוח למשרדו ברחוב יהודה הימית עשרים ומשהו. שאול המוכר, שהתקשה בתחילה לקלוט את שמו של הלקוח זריז ההחלטה (אריק? אריק? אריק? אה, ארי בלי ה-ק!) הציע לרשום על החשבונית – ריהוט משרדי, הצעה שהתקבלה בשמחה ע"י ארי.

והילד? אותו לא מעניין כלום. לא זמני אספקה, לא מע"מ ולא חשבונית. כל מה שהוא רוצה זה "אגינה" (או לגינה בעברית מצויה למי שאין לו ילדים). וארי? בעודו חוצה את מפתן החנות החוצה נשמע אומר: "בוא, עכשיו הולכים לגינה".