היחידה של אבא מהר הצופים

אבי נהג לספר לי סיפורים על התקופה שבה הר הצופים בירושלים היה מובלעת ישראלית בשטח הירדני. כחלק משירותו הצבאי, הוא שרת ביחידה שהיתה מלווה שיירות מישראל אל המובלעת הנצורה. בשיירות היו "שוטרים" שהורשו עפ"י ההסכם להגיע להר הצופים. אלה היו בעצם חיילים בתחפושת, ומספר חיילים אף נסען כ"נוסעים" אזרחיים באוטובוסים שהרכיבו את השיירות.

הנשק שהם נשאו היה מוחבא בשילדת האוטובוס ובחפצים תמימים שונים שהיו במטען הנוסעים, וכך יכלו השוטרים לאבטח ולהגן על המובלעת בעת הצורך.

כתבה על היחידה שודרה בחדשות ערוץ 2 ומתארת את מעללי היחידה:

 

הסוף למיתוס אנה פרנק

כילדים גדלנו על מיתוס אנה פרנק ועל ההולנדים ה"טובים" כמצילי יהודים מפני הנאצים בשואה. אה כן, וגם על הילד ההולנדי שהציל את הכפר ע"י סתימת החור בסכר באצבעו, אבל זה שייך לסיפור אחר.

אנה פרנק הוסגרה בסופו של דבר ונספתה במחנות ההשמדה. מסתבר שזה היה גורלם של רבים מיהודי הולנד, בשל הסגרה שיטתית של יהודים בידי ההולנדים.

במחקרו החדש ד"ר פנחס בר-אפרת קובע: הולנדים הסגירו יהודים בתשלום. ד"ר פנחס בר-אפרת חקר את תופעת המלשינים בשואה. כעת מאות מסמכים חושפים: הנאצים שילמו סכומי כסף גדולים לעשרות משת"פים.

הם ישבו במשרד מסודר שממנו יצאו פקודות המבצע לפעילי השטח, ושבו נכתבו דוחות הסיכום המפורטים. העתקים מתורגמים נשלחו ל"חלונות הגבוהים" כי "סדר צריך להיות". במשרד הזה בוצעו גם התשלומים במזומן וכנגד קבלות על פי התעריף הקבוע: 7.50 גילדן לגולגולת. עבור עשרות אנשים מדובר היה בפרנסה שאפשרה חיי נוחות, רווחה ושפע בזמן רעב. חלקם ראו בעיסוקם תוספת למשכורת הקבועה שקיבלו מהשלטונות.

"אין לתופעת משתפי הפעולה בהולנד אח ורע באירופה". ד"ר בר-אפרת

 

כך שגשגה אחת הזוועות בתקופת השואה: הפעילות המאורגנת של ציידי היהודים בהולנד בזמן הכיבוש הנאצי. מעל 50 הולנדים נטלו חלק במשימות היומיום לאיתור יהודים שהסתתרו מפני הגסטאפו. הם בלשו אחריהם ברחובות, עצרו חשודים ובדקו תעודות זהות שרובן היו מזויפות. הם גם הלשינו על בני ארצם האמיצים שהחביאו יהודים, רבים מהם ילדים. הסגירו אותם כדי שיישלחו למחנות המוות ובתמורה לכך קיבלו לידיהם שכר נדיב. נוסף על כך, המסגירים והמלשינים הניחו ידם בהנאה רבה גם על פריטי רכוש יהודי שבו חשקו.

מחקר חדש המבוסס על מאות מסמכים מהארכיון הלאומי בהאג שבהולנד, שהגישה אליהם לא התאפשרה במשך עשרות שנים, עוסק בפרק השחור בהיסטוריה של המדינה: תופעת המלשינים ומשתפי הפעולה, דפוסי פעילותם ומניעיהם.

"ככל הידוע, אין לתופעת משתפי הפעולה בהולנד אח ורע במימדים, בשיטות ובמתכונת שלה בהשוואה למה שעשו בני לאומים אחרים ליהודים באירופה במהלך שש שנות מלחמת העולם השנייה", מסביר עורך המחקר, ד"ר פנחס בר-אפרת (82).

למעלה משנה ניהל בר-אפרת התכתבות עיקשת ואינטנסיבית עם מנהלי הארכיון ההולנדי כדי לאפשר לו לעיין במסמכים הרלוונטיים. "רציתי לבדוק תיקים ופרוטוקולים מהדיונים המשפטיים שהתנהלו לאחר המלחמה נגד משתפי הפעולה", הוא מספר. "בשלב הראשון מנהלי הארכיון סרבו לבקשתי באופן גורף. אחר כך דרשו שאציג בפניהם הסכמה מפורשת מכל נאשם או לפחות מיורשו. לבסוף קיבלתי את הגישה לתיקים המבוקשים".

עד לכפרים הנידחים

כשהולנד נכבשה בידי גרמניה הנאצית ב-1940 חיו בה כ-140 אלף יהודים, לא כולל אלה שהיו חלק מנישואי תערובת ושנחשבו ל"חצי יהודים". 107,500 מהם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה, בעיקר אושוויץ וסוביבור. 5,000 נותרו בחיים בתום המלחמה. במילים אחרות: 73% מיהודי הולנד הושמדו, לעומת 40% מיהודי בלגיה, 25% בצרפת ו-17% מיהודי איטליה.

"לקבוצה המאורגנת בקרב המלשינים והמסגירים שישבה במשרד מסודר חלק משמעותי בחיסול יהדות הולנד", מפרט בר-אפרת. "הם כונו 'קולונה הנייקה', על שם אחד משני האישים שעמדו בראשה כריסטיאן הנייקה. התעריף הבסיסי לגולגולת של כל יהודי עמד על 5 גילדן. אחר כך הוא עלה ל-7.50 ולבסוף הגיע ל-40. לשם השוואה: עוזרת בית השתכרה אז 5 גילדן בשבוע, שוטר השתכר 40 גילדן בחודש ומנהל בית חולים 600 גילדן".

ווים היינריך כריסטיאן הנייקה וחברו ווילן בריידה ניהלו את המצוד, את החיפושים ואת מבצעי ההלשנה וההסגרה של יהודי הולנד. הגרעין הקשה בכנופיה שלהם מנה 18 בני אדם. בפעילות השתתפו בהתלהבות גם אנשים מזדמנים, ובסך הכל הגיעו לעתים ל-60 איש .
הנייקה, שחוסל ב-1944 כשהוא בן 35 בידי המחתרת ההולנדית, היה נשוי שלוש פעמים. הוא פוטר מעבודתו כמכונאי רכב, ניסה להתפרנס כנהג מונית אבל בעיקר חבר לפושעים באמסטרדם. ממודיע בשכר בשרות ה-SD קודם לראש יחידת ציידי היהודים. אנשיו שוטטו ברחובות, עצרו עוברי אורח שנחשדו כיהודים על פי מראם ודרשו מהם להציג תעודות זהות. במזויפות שבהן היהודים נהגו לטשטש את האות J שהשלטונות הטביעו. חברי הכנופיה היו מסוגלים לנסוע מרחק של מאות ק"מ עד לכפר נידח בהולנד עבור 7.50 גילדן, כדי למצוא בבית איכר ילדה יהודיה שהופרדה ממשפחתה. "אותה פעוטה הוסגרה לגסטאפו ונשלחה לתא הגזים באושוויץ. האב, דוד סנדרס, נלכד במקום אחר, עבר עינויים קשים ובייאושו הסגיר את בני משפחתו. כולם נשלחו למחנה המוות".

בר-אפרת זיהה במחקרו כמה דפוסי פעולה של המשת"פים עם הנאצים בהולנד. "אחד מהם לטש עיניו לכיסא של הבוס במקום העבודה שלו", הוא מתאר. "אז הוא הלשין לשלטונות הכיבוש על מתחרהו שהוא מקלל את היטלר, או שקרא בעיתון מחתרת או רכש סחורה בשוק השחור. היתה גם אישה הולנדית נשואה שניהלה רומן עם גבר אחר וחיפשה להוציא את בעלה מחייה. "בתחנת המשטרה היא דיווחה שהבעל מתחמק מעבודות שירות שהיו בגדר חובה שהוטלה על האוכלוסייה המקומית. הבעל נלכד ונשלח למחנה עבודה והדירה התפנתה למאהב". ההלשנות על יהודים ומעניקי המקלט היו נפוצות אף יותר מפני שהתגמול היה כפול. "מצאתי מסמך שבו תואר המקרה הבא", נזכר בר-אפרת. "הולנדי נשוי שהתגורר בבית אביו האלמן הסתבך בגניבה ונשלח למאסר. אשתו נותרה בבית חותנה שהסתיר בחדר אחר יהודיה. כשהבן השתחרר מכלאו חשד שאביו ניהל בהיעדרו רומן עם אשתו. הוא הלשין על האב המסתיר יהודיה. הוא נלכד והיא נרצחה".

המלשינים נהגו לשלוח מכתבים אנונימיים למשטרה שהיתה אז תחת שליטת הנאצים, שם סומנו כתובות מסתור של יהודים. היו הולנדים שהציעו מסתור למשפחות יהודיות, מעין דירות מלכוד כפי שמכנה זאת ד"ר בר-אפרת במחקרו. התשלום לבעל הנכס ניתן מראש, לעתים הוא היה מגיע עד ל-1,000 גילדן לנפש נוסף על דמי אחזקה חודשיים. ואז הם הסגירו אותם לידי השלטונות. היו מסגירים שביצעו במשך שנים שורה של סבבים שכאלה שבהם הלשינו על יהודים, וכך שלחו אלפים אל מותם.
"רוב המכתבים האנונימיים של המלשינים והמסגירים נעלמו באורח תמוה מארכיון המשטרה", אומר בר-אפרת.

היו גם יהודים שלפני כניסתם למחבוא מסרו למכריהם ההולנדים את כל רכושם למשמורת, עד שיעבור זעם. משנודע לאחרונים שהמסתתרים נתגלו, מיהרו לנכס לעצמם את הרכוש שהופקד. "מורה למוזיקה ידע שעמיתתו, אספנית כלי נגינה יקרים, מסתירה יהודי. המורה ההולנדי חמד את הכלים ולכן הלשין במשטרה. היהודי המסתתר נשלח לאושוויץ ואילו בעלת הבית נעצרה. המורה החמדן, פעיל בתנועה הנאצית ההולנדית, נטל לעצמו מהאוסף הנחשק כמה כלי נגינה יקרי ערך".

אחד המסמכים שמסכמים לכידה והסגרת יהודים בידי משת''פים הולנדים

אחד המסמכים שמסכמים לכידה והסגרת יהודים בידי משת"פים הולנדים

הלשינו ולא נענשו

בר-אפרת, יליד הולנד, התמסר למחקרו משום שדודתו ובעלה, שהסתתרו אצל מכרים הולנדים, הוסגרו לידי הנאצים. "זמן קצר לאחר שהמסתירים נישאו הציעה דודתי בנדיבותה שייקחו לדירתם השכורה את הרהיטים וחפצי הבית שלה. 'כך תהיו מסודרים ואנחנו נסתתר בעליית הגג שלכם' אמרה.

"עם הזמן היחסים בין הצדדים הורעו, כפי שקורה כשחיים בצפיפות. דודתי התלוננה שמארחיה עישנו, הם התלוננו שאינה מסייעת בעבודות משק הבית. יום אחד הודיעו המארחים לדודתי שהם נוסעים לבלות סוף שבוע אצל חברים, ולכן הדוד והדודה לא יכולים להישאר במסתור, כי השכנים עלולים לשמוע רעשים חשודים ולהזעיק את המשטרה.

"הדוד והדודה נאלצו לחפש לעצמם מסתור זמני. במוצאי שבת התדפקה המשטרה על דלת המסתיר הזמני. מתברר שמכתב אנונימי שנשלח מראש ל-SD הפנה את הגסטאפו לכתובת המחבוא. בחקירה שעברו הדוד והדודה שלי לפני שנשלחו למחנה המעבר ווסטרברוק ומשם למותם בסוביבור, התברר להם מי המלשין: מארחיהם המקוריים שנסעו לסף השבוע.

"בעזרת שוטר הולנדי שהכירו העבירו הדודים שלי בחשאי למקום המסתור של הוריי, אחי ושלי, פתק קטן. באמצע הלילה תחב אותו אלמוני מתחת לדת ואז ראינו מה כתוב עליו: "תברחו מהר. הלשינו עלינו". המסתיר הזמני נעצר וגם נותני המסתור הראשונים, אלא שהם שוחררו מיד כי שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש.

"הפרטים נתגלו לאחר המלחמה כשההולנדים חקרו, עצרו ושפטו משתפי פעולה עם הנאצים. מכתב ההלשנה האנונימי הודפס במכונת כתיבה ומומחה שהעיד בבית המשפט זיהה את המכונה הספציפית. היא נתגלתה אצל נותן המסתור הראשון. הוא נידון ל-7 שנות מאסר, ערער על עונשו, ושופט קבע שאין הוכחה חד משמעית לגביו ושלח אותו לכלא ל-3 שנים בלבד.

מ-190 גזרי דין המוות שהוצאו כנג ד פושעי המלחמה ההולנדים בוצעו רק 40. מבין 53 חבר י כנופיית הנייקה ארבעה הוצאו להורג בידי כיתת יורים לאחר המלחמה. האחרים, שגם עליהם נגזר מוות, קיבלו חנינה. רבים מהם האריכו חיים ומתו מוות טבעי בשנות ה-80 של המאה שעברה".
(מבוסס על מאמר שהתפרסם ב-NRG מעריב)

כמה הגיגים על "מוזיקה מזרחית" או "ים-תיכונית"

המוזיקה הפופולארית המכונה "מזרחית" או "ים-תיכונית" לא החלה עם משה פרץ
ודודו אהרון, אפילו לא עם "המלך" –  זהר ארגוב.
 
כן,כן, גם זה קשור להיסטוריה.
תתפלאו, אבל בכדי למצוא את שרשיה של המוזיקה המכונה "מזרחית", עלינו לחזור לפחות 70 שנים לאחור בזמן. (למה המכונה – כי לטעמי זו מוזיקה ישראלית עם מאפיינים מהמזרח).
 
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, נוצר בארץ סגנון מוזיקלי ייחודי שכונה סגנון ימתכוני, אשר התאים לצרכים החברתיים והאידאולוגיים של החברה והמדינה שבדרך. לז'אנר או בעברית:לסוגה, היו מספר ענפים מובילים כגון: "עבודת האדמה / אווירה כפרית".
אחד המלחינים המובילים בסוגה היה נחום נרדי וכדוגמא ניתן לציין את "שיר העבודה והמלאכה" –
"מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב", או יא חלילי יא עמלי, הטנדר נוסע ועוד. (ברסלר לאורה, הסגנון הימ-תיכוני במוזיקה הישראלית, 1983) סגנון זה היה אבן היסוד ל"מוזיקה המזרחית". החל מאמצע שנות ה-50 פעלה להקת השובלים אשר חבריה בני שכונת שבזי נחשבו לחלוצים בתחומם, אך הרפטואר שלהם כלל בעיקר "שירי ארץ ישראל".
 
בשנות ה-60 חלה דעיכה במוזיקה הימתכונית, עם חדירתה של השפעה מערב אירופית למוזיקה בישראל ובכלל זה השימוש בכלי נגינה חשמליים. בראשית שנות ה-70 קם סגנון ים-תיכוני חדש אשר שילב בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40, ובין המוזיקה האירופית, תוך שימוש בכלי נגינה חשמליים והשפעה בולטת של מוזיקה יוונית. נציגי המוזיקה היוונית כגון אריס סאן וטריפונאס היו כוכבים בולטים על הבמות בארץ.
 
שתי נציגות בולטות לסגנון החדש היו להקת צלילי הכרם עם הסולן יוסי לוי (דקלון) ולהקת צלילי העוד עם הסולן רמי דנוך והגיטריסט יוצא הדופן יהודה קיסר. פריצתן של הלהקות ליוותה את גל המחאה החברתי שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שהוביל בין השאר "למהפך" של שנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מדובר במוזיקה שאז נחשבה כמעט מחתרתית ונמכרה בקלטות ("קסטות") audio בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב וזכתה למעט מאד דקות שידור ברדיו המתנשא של אותם הימים.
איך אמרה גולדה מאיר על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים".
 
צלילי הכרם נטתה יותר לכיוון המסורתי ושירתו של דקלון היתה בהגייה בולטת, עניין שהקשה עוד יותר על חשיפתה לקהל הרחב. צלילי העוד, דרך יהודה קיסר נטתה יותר לכיוון הרוק עם מאפיינים יווניים וזכתה להצלחה גדולה יותר, תוך שהיא עושה שימוש בטקסטים של נתן אלתרמן (חנהלה התבלבלה, גדליה רבע איש). הלהקה יצרה קשר היסטוריוגרפי ישיר בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40 לסוגה החדשה כאשר יצאה עם עיבוד לשיר גדליה רבע איש. השיר גדליה רבע איש, נכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי אסתר גמליאלית עוד בשנות ה-40/50.
 
צלילי הכרם ובעיקר צלילי העוד היו אבן היסוד לכל הזמרים והזמרות שצמחו משנות ה-80 ועד ימינו.
השיר "חסידה צחורה" של להקת צלילי העוד נחשב לאחד השירים הטובים ביותר אם לא הטוב מכולם
בסוגה הנ"ל, וזכה לעשרות גירסאות כיסוי.
 

היחידה של אבא מהר הצופים

אבי היה מספר לי רבות אודות היחידה בה שרת ואשר תפקידה היה להגן על המובלעת הישראלית בהר הצופים לפני מלחמת ששת הימים.

הם היו מצטרפים לאוטובוסים שעלו להר, לבושים בלבוש אזרחי (או כשוטרים לא חמושים), כאשר הנשק היה מוסלק בדפנות כלי הרכב ומוברח אל ההר (או משמש לשעת חירום במקרה הצורך, אם האוטובוס היה נתקל בדרך בבעיה שחייבה התערבות חמושה).

לאחרונה נחשפה פעולת היחידה בכתבה בחדשות ערוץ 2 – בה היחידה של אבא מהר הצופים נפגשת ל'פגישת מחזור'.

כי האדם עץ השדה‬

"תזכור שאם אתה מגיע לכפר גלעדי יש לך משפחה שם" אמר לי אבי פעם. בן דוד מדרגה שניה של סבתא מתגורר שם. הוא היה חוצב וחצב את האבן של האריה השואג. שמו משה נוימן ויש לו שתי בנות שגרות בקיבוץ.
ניסיתי לאתר במשך זמן רב את משה נוימן או את בנותיו (שמן הסתם נישאו ושמן השתנה), בכפר גלעדי, אך ללא הצלחה.
חלף זמן, והסיפור נשכח ממני. בינתיים נפטרה סבתי ואף אבי הלך לעולמו.
בסוכות השנה, ערכנו כנס משפחתי במלון כפר גלעדי לענף ממשפחת שיף (משפחת חמותי), ונזכרתי בסיפור. לצערי, לא היה לי זמן לגשת למזכירות הקיבוץ, אך החלטתי לנסות שוב לאתר את משה ולברר האם מה שאבי סיפר לי אכן נכון.
כשחזרנו, שלחתי אימייל לכתובת שמצאתי בגוגל. זה היה מנכ"ל מחצבות כפר גלעדי, מר גדעון גלעדי, ושאלתי אותו אם משה נוימן מוכר לו.

בתוך זמן קצר הוא חזר אלי, ואמר שאכן מוכר – אם כי בשם משה נויפלד!!
הוא קישר אותי עם אחת מבנותיו של משה שחיה בקיבוץ, ועם בתה. במהרה הוחלפו טלפונית פרטים שהראו בבירור כי המשפחות אכן קשורת, כנראה דרך משפחת ביקובסקי (ממייסדי נהלל). כלומר נויפלד קשור בקשרי נישואין עם ביקובסקי (עוד ממקום מוצאם – טורק שבפולין), וביקובסקי קשור בקשרי נישואין עם ליברך (שם הנעורים של סבתי ז"ל).
כלומר הקשר הינו נויפלד – ביקובסקי – ליברך, ומשה אכן היה בן דוד מדרגה שניה של סבתי. איך הקשר בדיוק עוד נשאר לברר, אבל זה ודאי.

התברר גם כי הנכדה של משה ערכה עבודת שורשים עם בתה ועץ משפחתי ב-MyHeritage. עבודת השורשים מאמתת את הסיפור של אבי, שאכן משה היה סתת מומחה והוא זה שחצב וסיתת את האבן שממנה פיסל מלניקוב את פסל הארי השואג. בעבודה תמונות של מלניקוב יושב יחד עם משה על גוש הסלע המקבל אט אט צורת ארי.

רציתי לשתף אתכם בסיפור על האדם (מן) שהפך לשדה (פלד) כדי להביא את מוסר ההשכל שאני למדתי מהסיפור: לא תמיד אנשי המשפחה המוסרים עדות או אנו החוקרים הזוכרים את העדות – מביאים את שמות הפרטים הנידונים בעדות כהוויתם. לעיתים מתחלפים בשוגג שמות בשמות אחרים, קרובים אך לא זהים, ויש לחקור גם שמות נוספים, דומים, בכדי למצות את כל האפשרויות.

טורקיה-ישראל: שונאים סיפור אהבה

מאת: מוטי כנרי

טורקיה-ישראל

טורקיה-ישראל

יחסי ישראל טורקיה נמצאים בעצם ימים אילו בשפל המדרגה ויתכן ואף ירחיקו לשפל נוסף. מייד עם תחילתו של המשבר החלו אצלנו תגובות אמוציונאליות והופצו כל מיני הודעות דוא"ל "שרשרת"  שעיקרן: הטורקים מפגינים סוג חדש של אנטישמיות ומאז ומעולם היו אנטישמים. הם רדפו יהודים תוך ציון דוגמאות כגון העלייה הראשונה  ומחתרת ניל"י ואף הרהיבו והוסיפו שהם מנעו סיוע מיהודים בתקופת השואה.
להמשיך לקרוא

האיש שלנו בדמשק – הזווית האישית

שמעתי היום את סופי, בתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שנתפש בסוריה ועלה לגרדום בדמשק. היא התראיינה ברדיו לרגל 45 שנים לעלייתו של אלי אביה – "האיש שלנו בדמשק" לגרדום. בתוכנית גם הושמעו ראיונות נדירים שנתן אלי לרדיו דמשק, לפני שנתפש.

התכנית עוררה בי זכרונות ילדות ישנים. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אלי כהן מהזוית האישית שלי.

נולדתי וגדלתי בבת-ים ברחוב מבצע סיני 17 שבשכונת רמת יוסף. משפחת כהן התגוררה בסמטה מרחוב התחייה. מאחורי ביתנו ולכוון הסמטה הזו, שהיתה נמוכה יותר, היתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני המבנים. החצר הנמוכה היתה חולית, וערימת חול נשענה כנגד החומה – להנאת הילדים שהיו קופצים עליה מלמעלה. אז נתקלתי בסופי לראשונה. היא היתה קטנה ממני בכשנתיים, וממרחק השנים אני בקושי זוכר אותה, אבל אני זוכר היטב את הקפיצות מהחומה ומשחקים אחרים בהם השתתפה עם שאר ילדי השכונה. את אחיה אינני זוכר (כנראה היה קטן מדי מלשחק בחצר).

באותה תקופה לא ידענו כלום על אביה, מן הסתם. כילד זה גם כנראה לא נראה לי חריג שהיא יורדת למטה עם אמא בלבד. הרבה ילדים היו משחקים בחצר בלווית אמותיהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים ראיתי אותה בחצר עם אימה, וכאשר עברו לידנו השתתקו המבוגרים שהיו עמנו. לאחר מכן שמעתי התלחשויות ולא הבנתי מה הסוד שהמבוגרים מנסים להסתיר מפנינו. בדיעבד אני מבין שזה היה כנראה לאחר לכידתו ועלייתו לגרדום של אלי כהן.

לאחר מספר שנים עזבנו את בת-ים לטובת דירה מרווחת יותר בראשון-לציון, וזכרונה של סופי פרח מראשי. עד היום. כאשר שמעתי אותה מדברת עם רזי ברקאי, חזר אלי בפתאומיות אותו זיכרון ילדות של הקפיצות אל ערימת החול, וסופי כילדה.

המדינה הסעודית : האם מתונה ומייצבת או שמא חממת טרור?

לסעודיה תדמית של מדינה מתונה עם קשרים ענפים מול המערב.  האם אכן מתונה?,  שהכל עניין של השרדות הממשל בכל מחיר?, או אולי סעודיה חממה אידיאולוגית ואחת מיצואניות הטרור הגדולות בעולם? להמשיך לקרוא

חיימקה שלי

חיים גולדיס

אני צופה בשידורי יום הזיכרון, מקשיב לשירים הנוגים ברדיו ותוגה אוחזת בי. אני עוצם את עיני והנה עולה וצפה תמונתך, צעיר בן 24. צעיר לנצח.
לא הכרתי אותך, אך שמעתי את סיפוריו של אבי ז"ל על חייך ומותך. הערצתי אותך על אומץ ליבך ומסירותך למדינה.
נהרגת בשיירת חולדה, ויש המספרים כי כאשר נפצעת בקרב עם נפילת השיירה למארב, סירבת לעכב את חבריך הנסוגים ונשארת עם הפצועים. אומרים שכאשר הערבים התקרבו העדפת למנוע מהפצועים סבל והתעללות ופוצצת את המשוריין עליך ועל הפצועים שהתרכזו בו.

שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, חיים גולדיס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר אחד הפצועים בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד". (מתוך אתר הפלמ"ח)

אילו נשארת בחיים היית היום כבן 85. אדם מבוגר.
בשנה שעברה פקדתי את קברך ביום האזכרה לחללי שיירת חולדה. לא הכרתי את האנשים שנאספו בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולדה ונדמה היה כי לא היו שם אנשים ממשפחתך. מרבית הנאספים היו אנשים מבוגרים, ומספר קטן של צעירים יותר, אולי כמוני, שבאו לחלוק את זכר הרוגי השיירה.
הקשבתי לשיחות שבין הנאספים, וניכר היה בהם שלמרות גילם – רוח הפלמ"ח, ההגנה, והצבא בראשית דרכו עוד מפעמת בהם. היתה שם גברת קשישה שהיתה כמדומני קשרית של השיירה, ועוד אחד שקולו רועם והיה מן המפקדים שניצלו. נכון, היו גם שיחות חולין על המשפחה (שלך לא תהיה) ושמחת חברים ותיקים שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
עם תום האזכרה עלו המוזמנים לאוטובוס שהסיעם בחזרה אל העיר הגדולה ומשם התפזרו לבתיהם. הם הכירו אותך ואני רציתי לשמוע מהם מעט עליך, אולם לא אזרתי אומץ לפנות אליהם. הבטחתי לעצמי שהשנה אעשה זאת, אך "פיספסתי" את האזכרה שהתקיימה השנה במרץ.
למרות שלא נכחתי באזכרה, ישנם ימים רבים לאורך השנה בהם אני חושב עליך. עליך ועל רפא ויינרייך ז"ל, גם הוא בן דוד של אבי שנפל במלחמת העצמאות. אינני זקוק ליום הזיכרון כדי לנצור את דמותך, אך החלטתי דוקא ביום הזיכרון לכתוב חלק ממחשבותי.
חיים, חיימקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך למרות שאינני מכיר אפילו את בני משפחתך. אני יודע שבני דורי וילדי חייבים את חייהם ומדינתנו לך ולשכמותך שנפלו על תקומת המדינה.

נוח על משכבך בשלום.

דף ההנצחה לחיים גולדיס ז"ל
דף ההנצחה לרפא ויינרייך ז"ל
דף הזיכרון לחיים גולדיס מאתר הפלמ"ח
שיירת חולדה באתר הפלמ"ח
אתר הזיכרון לנופלי הפלי"ם
סיפור אוניית המעפילים "ברכה פולד"
דף ההנצחה מעמותת קשר
דף ההנצחה באתר המשפחתי
שיירת חולדה בויקיפדיה
סיפור שיירת חולדה באתר בית-אלפא