היחידה של אבא מהר הצופים

אבי נהג לספר לי סיפורים על התקופה שבה הר הצופים בירושלים היה מובלעת ישראלית בשטח הירדני. כחלק משירותו הצבאי, הוא שרת ביחידה שהיתה מלווה שיירות מישראל אל המובלעת הנצורה. בשיירות היו "שוטרים" שהורשו עפ"י ההסכם להגיע להר הצופים. אלה היו בעצם חיילים בתחפושת, ומספר חיילים אף נסען כ"נוסעים" אזרחיים באוטובוסים שהרכיבו את השיירות.

הנשק שהם נשאו היה מוחבא בשילדת האוטובוס ובחפצים תמימים שונים שהיו במטען הנוסעים, וכך יכלו השוטרים לאבטח ולהגן על המובלעת בעת הצורך.

כתבה על היחידה שודרה בחדשות ערוץ 2 ומתארת את מעללי היחידה:

 

כמה הגיגים על "מוזיקה מזרחית" או "ים-תיכונית"

המוזיקה הפופולארית המכונה "מזרחית" או "ים-תיכונית" לא החלה עם משה פרץ
ודודו אהרון, אפילו לא עם "המלך" –  זהר ארגוב.
 
כן,כן, גם זה קשור להיסטוריה.
תתפלאו, אבל בכדי למצוא את שרשיה של המוזיקה המכונה "מזרחית", עלינו לחזור לפחות 70 שנים לאחור בזמן. (למה המכונה – כי לטעמי זו מוזיקה ישראלית עם מאפיינים מהמזרח).
 
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, נוצר בארץ סגנון מוזיקלי ייחודי שכונה סגנון ימתכוני, אשר התאים לצרכים החברתיים והאידאולוגיים של החברה והמדינה שבדרך. לז'אנר או בעברית:לסוגה, היו מספר ענפים מובילים כגון: "עבודת האדמה / אווירה כפרית".
אחד המלחינים המובילים בסוגה היה נחום נרדי וכדוגמא ניתן לציין את "שיר העבודה והמלאכה" –
"מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב", או יא חלילי יא עמלי, הטנדר נוסע ועוד. (ברסלר לאורה, הסגנון הימ-תיכוני במוזיקה הישראלית, 1983) סגנון זה היה אבן היסוד ל"מוזיקה המזרחית". החל מאמצע שנות ה-50 פעלה להקת השובלים אשר חבריה בני שכונת שבזי נחשבו לחלוצים בתחומם, אך הרפטואר שלהם כלל בעיקר "שירי ארץ ישראל".
 
בשנות ה-60 חלה דעיכה במוזיקה הימתכונית, עם חדירתה של השפעה מערב אירופית למוזיקה בישראל ובכלל זה השימוש בכלי נגינה חשמליים. בראשית שנות ה-70 קם סגנון ים-תיכוני חדש אשר שילב בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40, ובין המוזיקה האירופית, תוך שימוש בכלי נגינה חשמליים והשפעה בולטת של מוזיקה יוונית. נציגי המוזיקה היוונית כגון אריס סאן וטריפונאס היו כוכבים בולטים על הבמות בארץ.
 
שתי נציגות בולטות לסגנון החדש היו להקת צלילי הכרם עם הסולן יוסי לוי (דקלון) ולהקת צלילי העוד עם הסולן רמי דנוך והגיטריסט יוצא הדופן יהודה קיסר. פריצתן של הלהקות ליוותה את גל המחאה החברתי שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שהוביל בין השאר "למהפך" של שנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מדובר במוזיקה שאז נחשבה כמעט מחתרתית ונמכרה בקלטות ("קסטות") audio בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב וזכתה למעט מאד דקות שידור ברדיו המתנשא של אותם הימים.
איך אמרה גולדה מאיר על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים".
 
צלילי הכרם נטתה יותר לכיוון המסורתי ושירתו של דקלון היתה בהגייה בולטת, עניין שהקשה עוד יותר על חשיפתה לקהל הרחב. צלילי העוד, דרך יהודה קיסר נטתה יותר לכיוון הרוק עם מאפיינים יווניים וזכתה להצלחה גדולה יותר, תוך שהיא עושה שימוש בטקסטים של נתן אלתרמן (חנהלה התבלבלה, גדליה רבע איש). הלהקה יצרה קשר היסטוריוגרפי ישיר בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40 לסוגה החדשה כאשר יצאה עם עיבוד לשיר גדליה רבע איש. השיר גדליה רבע איש, נכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי אסתר גמליאלית עוד בשנות ה-40/50.
 
צלילי הכרם ובעיקר צלילי העוד היו אבן היסוד לכל הזמרים והזמרות שצמחו משנות ה-80 ועד ימינו.
השיר "חסידה צחורה" של להקת צלילי העוד נחשב לאחד השירים הטובים ביותר אם לא הטוב מכולם
בסוגה הנ"ל, וזכה לעשרות גירסאות כיסוי.
 

היחידה של אבא מהר הצופים

אבי היה מספר לי רבות אודות היחידה בה שרת ואשר תפקידה היה להגן על המובלעת הישראלית בהר הצופים לפני מלחמת ששת הימים.

הם היו מצטרפים לאוטובוסים שעלו להר, לבושים בלבוש אזרחי (או כשוטרים לא חמושים), כאשר הנשק היה מוסלק בדפנות כלי הרכב ומוברח אל ההר (או משמש לשעת חירום במקרה הצורך, אם האוטובוס היה נתקל בדרך בבעיה שחייבה התערבות חמושה).

לאחרונה נחשפה פעולת היחידה בכתבה בחדשות ערוץ 2 – בה היחידה של אבא מהר הצופים נפגשת ל'פגישת מחזור'.

טורקיה-ישראל: שונאים סיפור אהבה

מאת: מוטי כנרי

טורקיה-ישראל

טורקיה-ישראל

יחסי ישראל טורקיה נמצאים בעצם ימים אילו בשפל המדרגה ויתכן ואף ירחיקו לשפל נוסף. מייד עם תחילתו של המשבר החלו אצלנו תגובות אמוציונאליות והופצו כל מיני הודעות דוא"ל "שרשרת"  שעיקרן: הטורקים מפגינים סוג חדש של אנטישמיות ומאז ומעולם היו אנטישמים. הם רדפו יהודים תוך ציון דוגמאות כגון העלייה הראשונה  ומחתרת ניל"י ואף הרהיבו והוסיפו שהם מנעו סיוע מיהודים בתקופת השואה.
להמשיך לקרוא

חיימקה שלי

חיים גולדיס

אני צופה בשידורי יום הזיכרון, מקשיב לשירים הנוגים ברדיו ותוגה אוחזת בי. אני עוצם את עיני והנה עולה וצפה תמונתך, צעיר בן 24. צעיר לנצח.
לא הכרתי אותך, אך שמעתי את סיפוריו של אבי ז"ל על חייך ומותך. הערצתי אותך על אומץ ליבך ומסירותך למדינה.
נהרגת בשיירת חולדה, ויש המספרים כי כאשר נפצעת בקרב עם נפילת השיירה למארב, סירבת לעכב את חבריך הנסוגים ונשארת עם הפצועים. אומרים שכאשר הערבים התקרבו העדפת למנוע מהפצועים סבל והתעללות ופוצצת את המשוריין עליך ועל הפצועים שהתרכזו בו.

שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, חיים גולדיס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר אחד הפצועים בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד". (מתוך אתר הפלמ"ח)

אילו נשארת בחיים היית היום כבן 85. אדם מבוגר.
בשנה שעברה פקדתי את קברך ביום האזכרה לחללי שיירת חולדה. לא הכרתי את האנשים שנאספו בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולדה ונדמה היה כי לא היו שם אנשים ממשפחתך. מרבית הנאספים היו אנשים מבוגרים, ומספר קטן של צעירים יותר, אולי כמוני, שבאו לחלוק את זכר הרוגי השיירה.
הקשבתי לשיחות שבין הנאספים, וניכר היה בהם שלמרות גילם – רוח הפלמ"ח, ההגנה, והצבא בראשית דרכו עוד מפעמת בהם. היתה שם גברת קשישה שהיתה כמדומני קשרית של השיירה, ועוד אחד שקולו רועם והיה מן המפקדים שניצלו. נכון, היו גם שיחות חולין על המשפחה (שלך לא תהיה) ושמחת חברים ותיקים שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
עם תום האזכרה עלו המוזמנים לאוטובוס שהסיעם בחזרה אל העיר הגדולה ומשם התפזרו לבתיהם. הם הכירו אותך ואני רציתי לשמוע מהם מעט עליך, אולם לא אזרתי אומץ לפנות אליהם. הבטחתי לעצמי שהשנה אעשה זאת, אך "פיספסתי" את האזכרה שהתקיימה השנה במרץ.
למרות שלא נכחתי באזכרה, ישנם ימים רבים לאורך השנה בהם אני חושב עליך. עליך ועל רפא ויינרייך ז"ל, גם הוא בן דוד של אבי שנפל במלחמת העצמאות. אינני זקוק ליום הזיכרון כדי לנצור את דמותך, אך החלטתי דוקא ביום הזיכרון לכתוב חלק ממחשבותי.
חיים, חיימקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך למרות שאינני מכיר אפילו את בני משפחתך. אני יודע שבני דורי וילדי חייבים את חייהם ומדינתנו לך ולשכמותך שנפלו על תקומת המדינה.

נוח על משכבך בשלום.

דף ההנצחה לחיים גולדיס ז"ל
דף ההנצחה לרפא ויינרייך ז"ל
דף הזיכרון לחיים גולדיס מאתר הפלמ"ח
שיירת חולדה באתר הפלמ"ח
אתר הזיכרון לנופלי הפלי"ם
סיפור אוניית המעפילים "ברכה פולד"
דף ההנצחה מעמותת קשר
דף ההנצחה באתר המשפחתי
שיירת חולדה בויקיפדיה
סיפור שיירת חולדה באתר בית-אלפא

באדיבות מופז: כך תשארו השנה בארץ

בעקבות הפרסומים על הורדת דירוג הבטיחות של ישראל ע"י רשות התעופה הפדרלית בארצות הברית, והפנייה של האירופאים בנושא, עלו חששות כי חברות תעופה ישראליות וישראלים לא יוכלו לנחות באירופה או לטוס ליעדים בהם הטיסות עוברות מעל אירופה.

כאשר זה יקרה, ותהיו צריכים להשאר בארץ מחוסר ברירה, זכרו את המניפולטור והתככן הערמומי שאול מופז, והודו לו על תרומתו המכרעת בנושא.

כה רב היה רצונו של מופז להדיח את גבי אופיר מרשות שדות התעופה, עד שהיו אלה הוא ומשרדו שעוררו את נושא בטיחות התעופה, והזמינו את האמריקאים לבחון את הבטיחות אצלנו. כרגיל, שיקולים אישיים ופוליטיים עמדו אצל מופז לפני שיקולי טובת המדינה ואזרחיה.

באופן דומה, זכה מופז ברמטכ"לות בשל רצונו העז של איציק מרדכי (וכולנו יודעים מיהו איציק מרדכי) להתנקם במן וילנאי, ועל כן העדיף את מופז על פניו.

בשורה התחתונה – הבטיחות בישראל היא מן הטובות בעולם, ומחמירה אף מדרישות האמריקאים, וכנראה שלא נאלץ להפרד מאירופה. עם זאת הנזק התדמיתי שגרם מופז ישאר איתנו עוד לזמן רב.

מבצע עופרת יצוקה נכשל

הכשלון אינו של הצבא, כי אם של שלושת מנהיגינו אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק.
אף אחת ממטרות המבצע לא הושגה:

  1. גלעד שליט לא בבית (אני יודע שלא היתה מטרה מוצהרת כזו, אך בעיני זוהי אחת מהחשובות שבמטרות המבצע).
  2. אין שקט בדרום. קסמים, גראדים פצמ"רים ושאר מרעין בישין נוחתים בלי הרף על יישובי עוטף עזה בואכה אשקלון ואשדוד.
  3. הברחות הנשק התחדשו ביתר שאת.

ציפי ואהוד ב' לכו הביתה (אהוד א' כבר בדרך לשם). ניהלתם את המבצע הצבאי בצורה טובה, אולי. לא הייתם צריכים לצאת לפני הזמן, ובודאי שנכשלתם בניהול הישגי הצבא לאחריו (עיין ערך "תגובה לא מידתית").

מאלצים מורים להצטרף לאופק החדש

בימים אלה נשלחו לכ400 בתי ספר הודעות על הצטרפותם לאופק החדש.
באותם מכתבים משרד החינוך מבשר למורים שהם חייבים להצטרף ל"רפורמה" אופק חדש.
המנהלים בהוראת המפקחים מאיימים על המורים שאלה שלא יסכימו להצטרף יעבירו אותם לבית ספר אחר.
כמו כן המנהלים והמפקחים מספרים שנחתם הסכם חדש אך ההסכם עדיין לא פורסם.
לפי ההסכם הגלוי שנחתם בספטמבר 2007 ותוקפו פג בדצמבר 2007 (אך מתנהגים כאילו הוארך)לכל מורה הזכות להתנגד להסכם ולהישאר בבית סיפרו גם אם בבית ספרו יהיה רוב להצטרפות. המתנגדים יוכלו להמשיך לעבוד בתנאי העבודה הקיימים ולא בתנאי אופק חדש.
הסתדרות המורים לא מפרסמת הנחיות….
מתארגן ועד פעולה לפעולה משותפת, בליווי עו"ד נגד כפיית ההצטרפות ל"רפורמה".

בעיתון הארץ ובאתר וואלה פורסמו אתמול כתבות בנושא "משרד החינוך מאיים על מורים מסיתים". חשוב להיכנס לקישורים ולהגיב על כל קישור.

http://news.walla.co.il/?w=//1294133

הארץ
http://www.haaretz.co.il/ithasite/pages/ShArtPE.jhtml?emNo=991129&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

אתר "עבודה שחורה" כותב היום על ההסכם החדש האם נחתם או לא. זהו אתר חשוב . חברי כנסת רבים נכנסים אליו.
http://www.blacklabor.org/?p=2902

הבלוג של שושי פולטין
Http://cafe.themarker.com/view.php?t=468772

דגל ישראל הנושא בתואר "הדגל הגדול בעולם" נפרש לכבוד יום העצמאות וחגיגות שנות ה-60

לרגל יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל, נפרש ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, דגל ענק של מדינת ישראל בגודל של 200 X 100 מטר , גודל של כשני מגרשי כדורגל, לצד כביש ירושלים-ת"א, מול היישוב שעלבים בשטח חקלאי ועל שביל ישראל. רשות הטבע והגנים חרטה על דגלה שמירה על ערכי הטבע, ולכן נבחר מיקום מיוחד שאינו פוגע בטבע, לפרישת הדגל. הדגל נפרש בשדות חקלאיים של היישוב שעלבים, אשר בשל שנת שמיטה לא נמצאים בהם גידולים.
דגל ישראל
הדגל נפרש ע"י עשרות עובדי רשות הטבע והגנים כך שיתאפשר לצפות בו לכל הנוסעים על כביש 1 ולממריאים ונוחתים בנתב"ג. מדובר במבצע לוגיסטי מורכב אשר דרש שימוש במשאית, מנוף ורכבי שטח. הוצב שומר לשמירה על הדגל במשך 24 שעות. קיפול הדגל יתבצע לאחר יום העצמאות וזו הנקודה האחרונה בה יוצג הדגל בארץ.
פרישת הדגל נעשתה בשיתוף פעולה עם מטה חגיגות ה- 60 והשרה הממונה רוחמה אברהם ומשרד התיירות.
כידוע, הדגל הוכן ביוזמתה ובמימונה של האחות גרייס גלינדס-גופאנה, אשת עסקים מהפיליפינים שאוהבת את מדינת ישראל. היא פועלת בשנים האחרונות לקידום התיירות בין העמים והחליטה לציין את הקשר בין המדינות בשני דגלים זהים בגודלם: דגל ישראל ודגל הפיליפינים.
הדגל נתפר במהלך 3 שבועות על ידי 6 תופרים, בהנחיית שני מעצבים ובסיוע של 40 מתנדבים ומשקלו 5,200 ק"ג. הדגלים הישראלי והפיליפיני גדולים פי שניים ממידותיו של הדגל האמריקני "super flag" המחזיק כיום בתואר, הדגל הגדול בעולם.
הדגל נמדד ע"י נציגי ספר השיאים של גינס, שהכריזו עליו כ"דגל הגדול בעולם".