כיצד הפכתי לגנב תוכן

The Dark Side Of The Moon

The Dark Side Of The Moon

הזהו תקליט ויניל שחור ילדיםתקליט הראשון שקניתי בחיי היה אי שם בשנות השבעים. זה היה תקליט ויניל שחור ומבריק, בעטיפת קרטון צבעונית, נתון בכיסוי פלסטיק עדין למניעת שריטות. לצעירים שביניכם נסביר כי כך היו שומעים פעם מוזיקה, באמצעות מכשיר ארכאי הקרוי פטיפון ושניתן היום למצוא אותו רק במוזיאונים וחנויות רטרו. זה היה כנראה תקליט של פינק פלויד או תזמורת אורות החשמל, אינני זוכר במדויק, אך רוב הסיכויים שהיה זה "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד. מאז רכשתי עוד אי אילו תקליטים, אך מחירם הגבוה לכיסי ומלחמת יום הכיפורים גרמו לי לעבור לקלטות. גם הקלטות הינן מוצר טכנולוגי שאבד עליו הכלח, אך בשמנו היתה זו המצאה שאיפשרה להקליט את התקליטים של חברי ולחלוק בהם, בעוד הם מקליטים את התקליטים שלי, וכולם נהנו מהמוזיקה שאהבו עם חור קטן יותר בכיס. אז לא קראו לזה, הפרת זכויות יוצרים, או שאולי כן – אבל כל אחד הקליט לעצמו בלבד (טוב תמיד היו את אלו בתחנה המרכזית הישנה שמכרו קלטות פיראטיות באופן מסחרי) ובעזרת קלטות כרום, האיכות היתה טובה כמעט כמו המקור התקליטי (כולל שחזור מדויק של רחשושי השריטות).

כיצד קשורה מלחמת יום הכיפורים לענין, אתם שואלים? ובכן עם פרוץ המלחמה וגיוסו של אבי, קיבלה אימי מענק חד פעמי גדול שבו קנתה טייפ קלטות סוני משוכלל. אינני יודע עד היום מה הניע אותה למהלך הזה. יכול להיות שרצתה להקליט את דיווחי החדשות מהמלחמה, מי יודע. בכל אופן אנחנו נהנינו מהאפשרות לשמוע את המוזיקה שאהבנו ולהקליט את התקליטים האהובים של חברינו.

כשהייתי בן 13 טס אבי לארה"ב לראשונה בחייו, וחזר עם מתנה יקרה וחדשנית לזמנה – נגן קומפקט דיסק נייד. באותה תקופה וולקמן (נגן קלטות נייד) היה הלהיט, על האיפוד עוד לא חלמו, ונגני CD היו שולחניים, גדולים וכבדים. את הדיסק הראשון שלי קניתי בארץ – זה היה תקליט של נורית גלרון "באה מאהבה" ואיכות הצליל היתה כה טובה שהתקליטים והקלטות נדמו כעורבנים בקונצרט של קנריות. מאז קניתי דיסקים רבים, בארץ ובנסיעותי בחו"ל.

ואז הגיע האינטרנט, המחשב וה-MP3 והיה אפשר לשמוע מוזיקה דרך הרשת, ועם הגעת צורבי ה-CD גם להעביר, ולהעתיק מוזיקה בקלות. עם הצטרפות ה-DVD לחגיגה,והכרזת מותה של קלטת הוידאו (עוד טכנולוגיה שהצעירים של ימינו לא שמעו עליה) גם סרטים ותכניות טלויזיה הצטרפו לחגיגה.

עם כל האמור מעלה, עדיין הייתי קונה נאמן של מדיה ואף צרכתי את הסרטים שלי באמצעות מנוי לסרטייה השכונתית של בלוקבסטר (הם עוד קיימים?). יום אחד בקשה הילדה הגדולה איזה סרט של נסיכות או פיות וכיו"ב. שכרנו את הסרט והתחלנו את ההקרנה. והנה – ההקרנה נפתחה בפרסומת. מילא פרסומת בקולנוע, לזה כבר התרגלנו. גם בטלויזיה זה כנראה רע הכרחי, אבל בסרט ששכרנו לצפייה ביתית? זה לא היה נורא כל כך אלמלא בחרו יוצרי הדיסק שלא לאפשר לדלג מעל הפרסומות שנמשכו קרוב ל-10 דקות תמימות! זה כבר עבר כל גבול. עוד באותו ערב, העתקתי את הדיסק (שהיה מוגן כמובן בהגנה כלשהיא שמזמן כבר נפרצה בידי אנשים טובים), הסרתי ממנו את הפרסומות והעליתי אותו לרשתות השיתוף המקובלות באותה תקופה.

מספר נסיונות נוספים (גם הילדה הקטנה רצתה איזה סרט מדובב על בובות או צעצועים) אוששו את החוצפה של אנשי תעשיית התוכן – גם כשאנו רוכשים במיטב כספנו את התקליטורים שרצינו – הם מלווים בפרסומות ושטיפת מח (בצורה של פרומואים או "בקרוב על מסך זה") שלא ניתן להמלט מהם.

כתוצאה מכך, הפסקנו לקנות/לשכור תקליטורים, ומאז אנו מורידים וצורבים באושר ועושר עד עצם היום הזה. הילדות מתגאות ב"שומן" שלהן – אוגדן תקליטורים מפלצתי המאכסן בכרסו השמנה את כל התוכן שהורד מאז, ותודה ל-RIAA שהביאנו עד הלום.

נ.ב. לאנשי RIAA, פרקליטיהם ואנשי זכויות היוצרים למיניהן – האמור מעלה הינו סיפור בדיוני ומצוץ מהאצבע. כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי בנות…. יש מספיק מפרצי פיראטים להטפל אליהם. למרות, זאת אני חייב להודות שהזמריר של מגה אפלואד קליט ביותר. חבל שנסגרו.