האיש שלנו בדמשק – הזווית האישית

שמעתי היום את סופי, בתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שנתפש בסוריה ועלה לגרדום בדמשק. היא התראיינה ברדיו לרגל 45 שנים לעלייתו של אלי אביה – "האיש שלנו בדמשק" לגרדום. בתוכנית גם הושמעו ראיונות נדירים שנתן אלי לרדיו דמשק, לפני שנתפש.

התכנית עוררה בי זכרונות ילדות ישנים. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אלי כהן מהזוית האישית שלי.

נולדתי וגדלתי בבת-ים ברחוב מבצע סיני 17 שבשכונת רמת יוסף. משפחת כהן התגוררה בסמטה מרחוב התחייה. מאחורי ביתנו ולכוון הסמטה הזו, שהיתה נמוכה יותר, היתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני המבנים. החצר הנמוכה היתה חולית, וערימת חול נשענה כנגד החומה – להנאת הילדים שהיו קופצים עליה מלמעלה. אז נתקלתי בסופי לראשונה. היא היתה קטנה ממני בכשנתיים, וממרחק השנים אני בקושי זוכר אותה, אבל אני זוכר היטב את הקפיצות מהחומה ומשחקים אחרים בהם השתתפה עם שאר ילדי השכונה. את אחיה אינני זוכר (כנראה היה קטן מדי מלשחק בחצר).

באותה תקופה לא ידענו כלום על אביה, מן הסתם. כילד זה גם כנראה לא נראה לי חריג שהיא יורדת למטה עם אמא בלבד. הרבה ילדים היו משחקים בחצר בלווית אמותיהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים ראיתי אותה בחצר עם אימה, וכאשר עברו לידנו השתתקו המבוגרים שהיו עמנו. לאחר מכן שמעתי התלחשויות ולא הבנתי מה הסוד שהמבוגרים מנסים להסתיר מפנינו. בדיעבד אני מבין שזה היה כנראה לאחר לכידתו ועלייתו לגרדום של אלי כהן.

לאחר מספר שנים עזבנו את בת-ים לטובת דירה מרווחת יותר בראשון-לציון, וזכרונה של סופי פרח מראשי. עד היום. כאשר שמעתי אותה מדברת עם רזי ברקאי, חזר אלי בפתאומיות אותו זיכרון ילדות של הקפיצות אל ערימת החול, וסופי כילדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *