מופע החברים של ד"ר קסלר

הלילה יורד במהירות על העיר, כדרכם של לילות חורף. אנשים נחפזים לעזוב את מקומות העבודה בדרכם להמשך חייהם הפרטיים. אני אינני אחד מהם. לא אני. הלילה אני פטור ממקלחות הילדים, טקסי ההשכבה במיטות והנסיונות להרדים את התינוק. הלילה אני הולך להקשיב למופע של קסלר.

פגשתי את קסלר (דרור) לפני מספר שבועות, בליל שבת סתווי וקריר. התינוק התקשה להרדם בשל שיניו הבוקעות ותכננתי לקחת אותו לטיול לילי קצר שתמיד מרגיע אותו. לפתע נצנצה בפייסבוק ידיעה חדשה על הקיר – קסלר מופיע אי שם בשדרות רוטשילד במופע רחוב. מופע בדד? בגילו? מה הוא התחלק על הראש? הייתי חייב לברר את העניין לאשורו.

בשעה הנקובה נסעתי עם יובלצ'יק בשדרות רוטשילד בת"א ואכן עמד שם אדם עם גיטרה ולצידו בחורה שניגנה וזימרה אף היא. סיבוב קצר באיזור מבהיר – אין סיכוי למצוא חנייה. עצרתי כבן תשחורת על המדרכה ממול וירדתי עם התינוק. נעמדתי מול קסלר והקשבתי. אנשים נחפזו ועברו בשדרה, חלקם תוהים על המחשה המוזר, חלקם מחייכים למראה הקטן (יפיוף זעיר, אין מה להגיד). לבסוף קסלר מזהה – "מירון!". הערב הוא יגלה לי שבתחילה לא זיהה אותי וחשב לעצמו – מי זה הטיפוס הנורדי הזה? הוא בכלל מבין את המילים? סבתי הפולנייה מתהפכת בקברה… נורדי? אני? הקשבנו למופע ביחד עם עוד חבר שהתאסף, והקטן דוקא הקשיב מרותק לצלילי הגיטרה הבוקעים מהמגבר הנייד. נפרדנו לאחר מספר שירים, ונסיונות של הקטן לפרוט על הגיטרה.

הערב אני מגיע בלי הקטן, לשמוע שוב את קסלר מנגן. אני מוצא את המקום (צוזאמן, לילינבלום 25 ת"א) בקלות, ולאחר שני סיבובים בלבד מוצא דוקא חניה קרובה מאוד. אני מתקרב אל המבנה המט ליפול. ליד מה שנראה כמו דלת החורבה מונח לוח שחור גדול ועליו הכיתוב "קסלר וחברים". אני תוהה אם זו הכניסה למקום עד שעיני נופלות על ברנש ממושקף המזכיר לי אינטלקטואל צרפתי, היושב בצד. "לאן אחי?" הוא שואל. לקסלר, אני עונה. "עשרים זלוטי" הוא יורה. אני שולף את הארנק בעוד הברנש אומר כמתנצל שהוא מקווה שידעתי על זה מראש. לא, לא ידעתי. התרחקתי זה מכבר מסצנת המועדונים. לאחר התשלום מוטבעת על ידי חותמת: "צוזאמן מועדון 19". למה 19 אני תוהה? אולי היתה הכוונה מועדון עשר, והמדפיס טעה בחותמת? אולי הם היו פעם בכתובת אחרת? או אולי זה המספר הסידורי שלי בקהל המעריצים של קסלר? עוד אני תוהה על החותמת והנה אני עובר בדלת הכניסה העטופה בדים שחורים המעמעמים את הקולות הבוקעים מתוך המועדון.

אפלולית המקום תוקפת אותי עם כניסתי, ורעשי שיחות כבושות ומוסיקה חרישית ממלאים את החלל. המקום נראה די ריק ורק מספר אנשים עומדים ליד הבר. כשעיני מתרגלות לחשיכה אני מזהה את קסלר מדבר עם בנדה (אילן בן דוד) ועוד שני אנשים (שמאוחר יותר יתבררו כחברים להופעה. לצערי אני חלש בשמות ואינני זוכר את שמותיהם). אני מצטרף אליהם. הפעם קסלר מזהה אותי מהר, וגם בנדה מברך בשמחה. אמנם ראיתי אותו לפני מספר שנים, אבל הייתי מזהה אותו מייד. הוא נשאר אותו בנדה החקוק בזכרוני. בפינה מסתודדת עוד קבוצת אנשים – ממשפחתו של קסלר (רק את אחותו אני מזהה בקושי). אני מספיק להתעדכן מבנדה על הקורות אותו מאז פגישתנו האחרונה, ועל השינוי המקצועי שעומד לבוא עליו.

עוד אנו משוחחים ואל הבר מתקרבים שני ברנשים מדלת הכניסה. אחד מהם נראה לי מוכר מאיזה מקום, ואילו את השני אינני מזהה. "אהלן, מירון!" מפטיר המוכר. ניצני הכרה מבשילים בי, ועם המשפט השני זה נוחת עלי – ירון (כינור)! הוא מחלץ אותי ממבוכה כשהוא שואל "את שמוליק (בראונשטיין) אתה זוכר, נכון?". לא, לא זוכר, אבל עכשיו מזהה. ירון נשאר עם הבייבי פייס שלו (שאגב זה מה שכולם אומרים עלי) אבל הוא מעט מקריח, ואת שמוליק לא הייתי מזהה ברחוב (מעניין מה הם חושבים עלי). הם מצטרפים לשיחה ואנחנו מנסים להתעדכן במה שקרה בעשרים-שלושים השנים האחרונות מאז התראינו. ירון עוד בעסקי הרכיבים ושמוליק גר בראשון וילדיו הולכים לאותו תיכון אליו הלכנו. אני משוחח איתו קצת על ענייני לימודים, מקצוע ועבודה ונראה לי שממש כמוני – גם הוא לא ממש מאוהב בעבודתו ככלכלן בעיריה. כמובן, לא ניתן להמנע מלשוחח (ויש האומרים לרכל) על חברים חסרים מהעבר. גדי גרינברג הלחוץ עם התאומים (ירון פגש אותם). חזי לוי המוסיקאי החי בשאנטי שלו במושב אודים עם אשתו, חובבי היוגה. נודלר. יובל, שאת שם משפחתו אף אחד לא מצליח לזכור. ערן (זלצמן) שעולה כאסוציאציה עם אזכור שמו של יובל. קפי המיתולוגי וסיפור נדודי המזרח שלו. לייזר (משה). מידד (כץ), רון (סלונים), יהלי (מרחב), רון (אנגל), טל (ניב), תמרה (ההומיאופתית) ועוד רבים וטובים שערפל האלכוהול כבר מיסך אותם מתודעתי. ברמלי שחזר מארה"ב והיה אמור להגיע. הוא מזכיר לי שאני תמיד זוכר את חברי הילדות לפי ענפי הספורט שהם היו טובים בהם: ברמלי, צ'יקו ומרקו בכדורגל, קסלר וכינור בכדורסל וכו'. היום רוב הגריאטרים לא היו רצים מגרש, ורק אני בגילי המופלג עוד מתרוצץ אחרי הילדים.

קסלר מתכונן להופעה ואל המקום נכנס אליעז (סגל). כולם מברכים אותו לשלום, אבל לא נראה לי שמישהו ניגש אליו וממש משוחח איתו. הידיעה על מצבו של אליעז גורמת לי למבוכה ואני נמנע מלגשת אליו. בדיעבד אני מצטער שלא יצא לי לשוחח עימו בהזדמנות נדירה זו. אצל ירון מבליח לפתע סיפורו העצוב של ערד (קופ) שהלך עם בנו בקניון ונכנס לרגע לשירותים, מהם לא יצא יותר. אתה אף פעם לא יודע איפה זה יתפוס אותך. קסלר מתחיל במשפטי הפתיחה ובשלושת השירים הפותחים את ההופעה. אני מזהה אותם ממופע הרחוב, וביחוד את ה"מוסיקה היא הפילגש שלי".

Music is my Mistress – Amos 2 by Dror Kessler

אנחנו מתיישבים לאורך הבר ומקשיבים. בהמשך מצטרפים גם החברים לנגינה, וקסלר שר. פתאום נכנסות שתי בנות ועומדות לצידנו. את מרים (פולנסקי) אני מזהה מייד. גם היא כמו בנדה כמעט ולא השתנתה. את דניאלה (נחום) לא הייתי מזהה בקלות, אך להגנתי יאמר שכמעט לא הייתי בקשר איתה בצעירותנו… גם היא לא השתנתה בהרבה.

אני מקווה שקסלר יסלח לנו, אבל בשלב זה, עם הצטרפות הבנות, מתחדשות שיחות הגישור על פערי הזמן בהם לא התראינו. ירון, מרים ודניאלה פורשים לשוחח בשולחן האחורי, אני ושמוליק על הבר, ובנדה עם אליעז בהמשך. באמת שניסיתי להקשיב, ואני אפילו זוכר את הסיפור המלווה את השיר המאיץ בנו לנתק את מכשירי קיום החיים ולתת דרור לגופנו. מרים יושבת לידינו על הבר, ואנחנו מחליפים זכרונות מימי הלימודים באוניברסיטה (והנסיעות בקו 274 המיתולוגי), מראשון ומרמת-גן גבעתיים – שם מצאנו את עצמנו שנים מאוחר יותר כבעלי משפחות, ילדים ודירות… כולם מתפעלים מהעובדה שאני אבא לתינוק קטן, ואני קולט שלרובם יש ילדים גדולים, חלקם כבר מסיימים צבא עוד מעט.

לבסוף מסיים קסלר את ההופעה, ומצטרף אלינו לזמן קצר – לא לפני שהוא נעלם אל תוך הלילה. כעת כולנו יושבים סביב השולחן האחורי ומחליפים זכרונות ועדכונים. אני תוהה עם דניאלה מדוע אין לה נוכחות קיברנטית משמעותית, ועם מרים על העבודה במוטורולה והתמורות שחלו בחברה לאחרונה. אני מפטיר מספר הערות ציניות על שוק הניידים ועל האייפון ובעליו (ורק אחר כך אני נזכר שלבנדה יש אייפון…). בנדה צריך להקפיץ את אליעז חזרה הביתה ואנחנו מחליטים להתפזר. כדרכה של המציאות, מזומנת לי עוד התרחשות הזויה לסיום, מבית היוצר של הגורל העיוור – אל הפאב נכנסות שלוש מטרוניתות זקנות. אחת מהן נראית לי מוכרת – אכן זוהי הכתבת הטכנית שעבדה עד לא מזמן באימוז, מקום עבודתי הנוכחי. איך היא קשורה למקום ולמה דוקא היום? לקסלר הפתרונים…

ערב של מוסיקה טובה, וחברה נאה מגיע לסיומו. המכונית גומעת את יהודה הלוי ואיילון במהירות, בדרך לפרבר השינה הפרטי שלי. אני חושב על השירים, השינוי הגדול שקסלר עשה, על האנשים שפגשתי ועל ה"צוזאמן".