חזרתי מהאזכרה במלאת שנתיים למותו של יוסי נהרדע. היום התחיל בבוקר שטוף שמש, אך ככל שהתקרבתי לבית העלמין ירקון התקדרו השמיים והנוף האפיר.
היה עצוב לראות איך כל שנה מתמעטים האנשים הנאספים לכבד את זכרו של יוסי. מלבד הגרעין הקשה של המשפחה והחברים הקרובים אשר חוזרים בכל שנה, התמעטו הנאספים יחסית לאזכרה בשנה שעברה. ממובימייט הגיעו עידן וחברתו, אופיר, דריו, רנה ואורית.
הצטערתי מעט לראות שהטקס לבש אופי דתי יותר השנה. אינני בטוח שזה היה רצונו של יוסי (אם כי אני בטוח שזה היה רצון המשפחה). נקראו פרקי תהילים וקדיש, ונאמרו מספר מילים על פרשת השבוע בה מוזכר יוסף שהגן על אימו (נו טוב, אף פעם לא הייתי חזק בקטע הזה – תסמכו עלי שהדובר קישר איכשהו בין יוסף התנכי ליוסילה שלנו).
לקראת סוף דבריו החל לרדת גשם ונזכרתי בקלישאה של "השמיים בוכים עליו". מעניין אם השמיים בוכים גם על אלו שנפטרים בקיץ?
בסוף הטקס בכתה אימו שנראה כי לא השלימה עדיין עם מותו. שערה הלבין כולו ונראה כי היא הזדקנה מאוד מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותה.
נזכרתי כיצד הייתי נוזף בו כאשר הקוד שכתב לא תאם את ציפיותי, וכאשר הייתי מהסס לרגע (מן הסתם בשל מצבו) היה אומר – תתייחס אלי כאל כל מפתח אחר. נזכרתי כיצד פגשתי אותו בבית החולים, כחודש לפני מותו. הייתי טרוד עם המחלה של עדי (הם טופלו באותה מחלקה) והוא עודד אותי למרות שכבר היה חלש מאוד ותשוש.
הנחתי אבן על המצבה (אף היא יחודית לאופיו וסגנונו) והלכתי. לא עברתי הלאה, הלכתי. בדרך הביתה עוד חשבתי עליו ועל דרכו של עולם.
כשהגעתי הביתה שוב זרחה השמש, ומצב רוחי התעודד. שמחתי בחדשות ששמעתי מאופיר.
יוסי. שנתיים למותו.