לאון יוסף (1922-1948) – ליום הזיכרון לחללי צה"ל.

לאון יוסף (מקור: אתר "יזכור")

בכל שנה אנו חווים את המקבץ הכבד של ימי הזיכרון. הראשון, לשואה ולגבורה, לאחריו יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ומיד במעבר חד לחגיגות יום העצמאות. השנה נחגוג 65 שנים לעצמאותנו. לא בכדי נבחרו ימים אילו בצמידות וסיפור חייו הטרגי של לאון יוסף הוא סמל לקשר הזה.

 לאון יוסף נולד ב-1922 בעיר פלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה לחנה ושמעון, פועלים קשי יום. הוא סיים את בית הספר היהודי בעירו והחל לפרנס את משפחתו כסנדלר. בסוף שנות ה-30 החל השלטון בבולגריה לרדוף באופן ממוסד את יהודי המדינה וב-16 בספטמבר 1939 החליטה הממשלה הבולגרית לגרש  4,000 "נתינים זרים" ששהו על אדמת בולגריה. מאחורי המינוח "נתינים זרים" עמדו כמובן 4,000 יהודים וביניהם יוסף ומשפחתו. הם נעצרו והושלכו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה, ולאחר תלאות רבות הצליחו להגיע לעיר הנמל וארנה שעל חוף הים השחור.

בווארנה, במימון ארגון הג'וינט עלו לאון יוסף ומשפחתו על אניית מעפילים פרטית בשם "סלבדור" שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו, דמות השנויה במחלוקת. קונפינו ניהל מבצע העפלה פרטי  מבולגריה ודרכה, ובמסגרתו כבר הפליגו הספינות: "אגיוס ניקולאוס", "רודניצ'אר" (א'-ד') וה"ליברטאד". ה"סלבדור" הייתה  מפרשית רעועה ללא מנוע אשר בלחץ המשטרה הבולגרית הועלו עליה 352 מעפילים. ב-3 בדצמבר 1940 יצאה הספינה לדרכה וב-12 בדצמבר טבעה מול העיירה סיליברי בטורקיה, אשר לחוף ים השיש. 238 מעפילים ובהם 66 ילדים ונערים טבעו באסון הנורא, ולאון יוסף איבד את אימו, אחותו ושני אחיו הקטנים. מכל משפחתו נותר לו אביו שמעון.  

שרידי ה"סלבדור" על חוף סיליברי שבטורקיה. (מקור: קרן ויקימדיה, איזי אלמוג, "כולנו בולגרים")

 קברי נספי הסלבדור בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים. (מקור: קרן ויקימדיה, ד"ר אבישי טייכר)

בדרך לא דרך, הצליחו לאון יוסף ואביו לעלות לישראל, ויוסף שלא "מצא את עצמו" הצטרף לכוחות המגן ושירת כשומר ונוטר בקיבוצים שונים. בהמשך, הצטרף ל"הגנה" ונטל חלק בקרבות שפרצו, בעיקר לאחר אישור "תכנית החלוקה". ב-16 במרץ 1948 נקלעה כיתת לוחמים חברי קיבוץ בית קשת, בפיקודו של עלי בן צבי (בנו של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה השני), למארב. שבעה לוחמים וביניהם עלי נהרגו ואחד הצליח להגיע פצוע לשערי הקיבוץ. כוח מגדוד "ברק" של חטיבת גולני הגיע למקום ונקלע לקרב עם לוחמים מהשבט הבדואי ערב א זביח. בשל הגשם השוטף הסתבך הקרב. שלושה מלוחמי גדוד ברק וביניהם לאון יוסף נפלו בקרב והכוח נאלץ לסגת ולהשאיר את הגופות בשטח. לאון יוסף נקבר בקבר מאולתר באשדות יעקב וב-1950 הועבר לחלקה הצבאית בהר הרצל. ב-1964 הועלו עצמותיהם של הנספים באסון הסלבדור לישראל ונטמנו בחלקת המעפילים בהר הרצל.

שם, בהר הרצל, חלקה ליד חלקה קבורים יוסף לאון ומשפחתו.

"מעריב", 17 במרץ 1948

לוח הנצחה לנספים באסון ה"סלבדור", המוצב בחלקת המעפילים בהר הרצל. (מקור: קרן ויקימדיה, ד"ר אבישי טייכר)

ללכת לדואר

המחבר מגלה שהדוא"ל שבור ואינו מציע שום פתרון

דוא"ל הוא כמו חמצן – הוא חיוני לקיום החיים על פני הכדור הזה, אבל עודף יגרום לך לתחושת סחרחורת (אלכסנדר סידורקין)

"ללכת לדואר" עומד לחזור לאופנה בקרוב. בקרוב לא רק עובדים ממורמרים של שירות ממשלתי כלשהו במיקור חוץ יתחרפנו. הדוא"ל עושה ככל יכולתו בכדי להפוך את כולנו לעובדי דואר פסיכיים. אפילו החזקים שביניכם כורעים תחת העומס. בסופו של דבר – אתם עתידים להשבר.

האימייל שבור?כי אנחנו טובעים באימיילים לא רצויים, מאויימים ע"י מזימות וקוד זדוני באימיילים, ולא מסוגלים לנהל את השטפון של ההודעות הנכנסות. הדוא"ל שבור. אתם יכולים לוודא את זה בדרך המקובלת: ע"י ספירת ההיטים שאתם מקבלים לחיפוש "תיקון דוא"ל".

להמשיך לקרוא

כמה הגיגים על "מוזיקה מזרחית" או "ים-תיכונית"

המוזיקה הפופולארית המכונה "מזרחית" או "ים-תיכונית" לא החלה עם משה פרץ
ודודו אהרון, אפילו לא עם "המלך" –  זהר ארגוב.
 
כן,כן, גם זה קשור להיסטוריה.
תתפלאו, אבל בכדי למצוא את שרשיה של המוזיקה המכונה "מזרחית", עלינו לחזור לפחות 70 שנים לאחור בזמן. (למה המכונה – כי לטעמי זו מוזיקה ישראלית עם מאפיינים מהמזרח).
 
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, נוצר בארץ סגנון מוזיקלי ייחודי שכונה סגנון ימתכוני, אשר התאים לצרכים החברתיים והאידאולוגיים של החברה והמדינה שבדרך. לז'אנר או בעברית:לסוגה, היו מספר ענפים מובילים כגון: "עבודת האדמה / אווירה כפרית".
אחד המלחינים המובילים בסוגה היה נחום נרדי וכדוגמא ניתן לציין את "שיר העבודה והמלאכה" –
"מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב", או יא חלילי יא עמלי, הטנדר נוסע ועוד. (ברסלר לאורה, הסגנון הימ-תיכוני במוזיקה הישראלית, 1983) סגנון זה היה אבן היסוד ל"מוזיקה המזרחית". החל מאמצע שנות ה-50 פעלה להקת השובלים אשר חבריה בני שכונת שבזי נחשבו לחלוצים בתחומם, אך הרפטואר שלהם כלל בעיקר "שירי ארץ ישראל".
 
בשנות ה-60 חלה דעיכה במוזיקה הימתכונית, עם חדירתה של השפעה מערב אירופית למוזיקה בישראל ובכלל זה השימוש בכלי נגינה חשמליים. בראשית שנות ה-70 קם סגנון ים-תיכוני חדש אשר שילב בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40, ובין המוזיקה האירופית, תוך שימוש בכלי נגינה חשמליים והשפעה בולטת של מוזיקה יוונית. נציגי המוזיקה היוונית כגון אריס סאן וטריפונאס היו כוכבים בולטים על הבמות בארץ.
 
שתי נציגות בולטות לסגנון החדש היו להקת צלילי הכרם עם הסולן יוסי לוי (דקלון) ולהקת צלילי העוד עם הסולן רמי דנוך והגיטריסט יוצא הדופן יהודה קיסר. פריצתן של הלהקות ליוותה את גל המחאה החברתי שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שהוביל בין השאר "למהפך" של שנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מדובר במוזיקה שאז נחשבה כמעט מחתרתית ונמכרה בקלטות ("קסטות") audio בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב וזכתה למעט מאד דקות שידור ברדיו המתנשא של אותם הימים.
איך אמרה גולדה מאיר על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים".
 
צלילי הכרם נטתה יותר לכיוון המסורתי ושירתו של דקלון היתה בהגייה בולטת, עניין שהקשה עוד יותר על חשיפתה לקהל הרחב. צלילי העוד, דרך יהודה קיסר נטתה יותר לכיוון הרוק עם מאפיינים יווניים וזכתה להצלחה גדולה יותר, תוך שהיא עושה שימוש בטקסטים של נתן אלתרמן (חנהלה התבלבלה, גדליה רבע איש). הלהקה יצרה קשר היסטוריוגרפי ישיר בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40 לסוגה החדשה כאשר יצאה עם עיבוד לשיר גדליה רבע איש. השיר גדליה רבע איש, נכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי אסתר גמליאלית עוד בשנות ה-40/50.
 
צלילי הכרם ובעיקר צלילי העוד היו אבן היסוד לכל הזמרים והזמרות שצמחו משנות ה-80 ועד ימינו.
השיר "חסידה צחורה" של להקת צלילי העוד נחשב לאחד השירים הטובים ביותר אם לא הטוב מכולם
בסוגה הנ"ל, וזכה לעשרות גירסאות כיסוי.
 

כיצד הפכתי לגנב תוכן

The Dark Side Of The Moon

The Dark Side Of The Moon

הזהו תקליט ויניל שחור ילדיםתקליט הראשון שקניתי בחיי היה אי שם בשנות השבעים. זה היה תקליט ויניל שחור ומבריק, בעטיפת קרטון צבעונית, נתון בכיסוי פלסטיק עדין למניעת שריטות. לצעירים שביניכם נסביר כי כך היו שומעים פעם מוזיקה, באמצעות מכשיר ארכאי הקרוי פטיפון ושניתן היום למצוא אותו רק במוזיאונים וחנויות רטרו. זה היה כנראה תקליט של פינק פלויד או תזמורת אורות החשמל, אינני זוכר במדויק, אך רוב הסיכויים שהיה זה "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד. מאז רכשתי עוד אי אילו תקליטים, אך מחירם הגבוה לכיסי ומלחמת יום הכיפורים גרמו לי לעבור לקלטות. גם הקלטות הינן מוצר טכנולוגי שאבד עליו הכלח, אך בשמנו היתה זו המצאה שאיפשרה להקליט את התקליטים של חברי ולחלוק בהם, בעוד הם מקליטים את התקליטים שלי, וכולם נהנו מהמוזיקה שאהבו עם חור קטן יותר בכיס. אז לא קראו לזה, הפרת זכויות יוצרים, או שאולי כן – אבל כל אחד הקליט לעצמו בלבד (טוב תמיד היו את אלו בתחנה המרכזית הישנה שמכרו קלטות פיראטיות באופן מסחרי) ובעזרת קלטות כרום, האיכות היתה טובה כמעט כמו המקור התקליטי (כולל שחזור מדויק של רחשושי השריטות).

כיצד קשורה מלחמת יום הכיפורים לענין, אתם שואלים? ובכן עם פרוץ המלחמה וגיוסו של אבי, קיבלה אימי מענק חד פעמי גדול שבו קנתה טייפ קלטות סוני משוכלל. אינני יודע עד היום מה הניע אותה למהלך הזה. יכול להיות שרצתה להקליט את דיווחי החדשות מהמלחמה, מי יודע. בכל אופן אנחנו נהנינו מהאפשרות לשמוע את המוזיקה שאהבנו ולהקליט את התקליטים האהובים של חברינו.

כשהייתי בן 13 טס אבי לארה"ב לראשונה בחייו, וחזר עם מתנה יקרה וחדשנית לזמנה – נגן קומפקט דיסק נייד. באותה תקופה וולקמן (נגן קלטות נייד) היה הלהיט, על האיפוד עוד לא חלמו, ונגני CD היו שולחניים, גדולים וכבדים. את הדיסק הראשון שלי קניתי בארץ – זה היה תקליט של נורית גלרון "באה מאהבה" ואיכות הצליל היתה כה טובה שהתקליטים והקלטות נדמו כעורבנים בקונצרט של קנריות. מאז קניתי דיסקים רבים, בארץ ובנסיעותי בחו"ל.

ואז הגיע האינטרנט, המחשב וה-MP3 והיה אפשר לשמוע מוזיקה דרך הרשת, ועם הגעת צורבי ה-CD גם להעביר, ולהעתיק מוזיקה בקלות. עם הצטרפות ה-DVD לחגיגה,והכרזת מותה של קלטת הוידאו (עוד טכנולוגיה שהצעירים של ימינו לא שמעו עליה) גם סרטים ותכניות טלויזיה הצטרפו לחגיגה.

עם כל האמור מעלה, עדיין הייתי קונה נאמן של מדיה ואף צרכתי את הסרטים שלי באמצעות מנוי לסרטייה השכונתית של בלוקבסטר (הם עוד קיימים?). יום אחד בקשה הילדה הגדולה איזה סרט של נסיכות או פיות וכיו"ב. שכרנו את הסרט והתחלנו את ההקרנה. והנה – ההקרנה נפתחה בפרסומת. מילא פרסומת בקולנוע, לזה כבר התרגלנו. גם בטלויזיה זה כנראה רע הכרחי, אבל בסרט ששכרנו לצפייה ביתית? זה לא היה נורא כל כך אלמלא בחרו יוצרי הדיסק שלא לאפשר לדלג מעל הפרסומות שנמשכו קרוב ל-10 דקות תמימות! זה כבר עבר כל גבול. עוד באותו ערב, העתקתי את הדיסק (שהיה מוגן כמובן בהגנה כלשהיא שמזמן כבר נפרצה בידי אנשים טובים), הסרתי ממנו את הפרסומות והעליתי אותו לרשתות השיתוף המקובלות באותה תקופה.

מספר נסיונות נוספים (גם הילדה הקטנה רצתה איזה סרט מדובב על בובות או צעצועים) אוששו את החוצפה של אנשי תעשיית התוכן – גם כשאנו רוכשים במיטב כספנו את התקליטורים שרצינו – הם מלווים בפרסומות ושטיפת מח (בצורה של פרומואים או "בקרוב על מסך זה") שלא ניתן להמלט מהם.

כתוצאה מכך, הפסקנו לקנות/לשכור תקליטורים, ומאז אנו מורידים וצורבים באושר ועושר עד עצם היום הזה. הילדות מתגאות ב"שומן" שלהן – אוגדן תקליטורים מפלצתי המאכסן בכרסו השמנה את כל התוכן שהורד מאז, ותודה ל-RIAA שהביאנו עד הלום.

נ.ב. לאנשי RIAA, פרקליטיהם ואנשי זכויות היוצרים למיניהן – האמור מעלה הינו סיפור בדיוני ומצוץ מהאצבע. כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי בנות…. יש מספיק מפרצי פיראטים להטפל אליהם. למרות, זאת אני חייב להודות שהזמריר של מגה אפלואד קליט ביותר. חבל שנסגרו.

צוזאמן

מופע החברים של ד"ר קסלר

הלילה יורד במהירות על העיר, כדרכם של לילות חורף. אנשים נחפזים לעזוב את מקומות העבודה בדרכם להמשך חייהם הפרטיים. אני אינני אחד מהם. לא אני. הלילה אני פטור ממקלחות הילדים, טקסי ההשכבה במיטות והנסיונות להרדים את התינוק. הלילה אני הולך להקשיב למופע של קסלר.

פגשתי את קסלר (דרור) לפני מספר שבועות, בליל שבת סתווי וקריר. התינוק התקשה להרדם בשל שיניו הבוקעות ותכננתי לקחת אותו לטיול לילי קצר שתמיד מרגיע אותו. לפתע נצנצה בפייסבוק ידיעה חדשה על הקיר – קסלר מופיע אי שם בשדרות רוטשילד במופע רחוב. מופע בדד? בגילו? מה הוא התחלק על הראש? הייתי חייב לברר את העניין לאשורו.

בשעה הנקובה נסעתי עם יובלצ'יק בשדרות רוטשילד בת"א ואכן עמד שם אדם עם גיטרה ולצידו בחורה שניגנה וזימרה אף היא. סיבוב קצר באיזור מבהיר – אין סיכוי למצוא חנייה. עצרתי כבן תשחורת על המדרכה ממול וירדתי עם התינוק. נעמדתי מול קסלר והקשבתי. אנשים נחפזו ועברו בשדרה, חלקם תוהים על המחשה המוזר, חלקם מחייכים למראה הקטן (יפיוף זעיר, אין מה להגיד). לבסוף קסלר מזהה – "מירון!". הערב הוא יגלה לי שבתחילה לא זיהה אותי וחשב לעצמו – מי זה הטיפוס הנורדי הזה? הוא בכלל מבין את המילים? סבתי הפולנייה מתהפכת בקברה… נורדי? אני? הקשבנו למופע ביחד עם עוד חבר שהתאסף, והקטן דוקא הקשיב מרותק לצלילי הגיטרה הבוקעים מהמגבר הנייד. נפרדנו לאחר מספר שירים, ונסיונות של הקטן לפרוט על הגיטרה.

הערב אני מגיע בלי הקטן, לשמוע שוב את קסלר מנגן. אני מוצא את המקום (צוזאמן, לילינבלום 25 ת"א) בקלות, ולאחר שני סיבובים בלבד מוצא דוקא חניה קרובה מאוד. אני מתקרב אל המבנה המט ליפול. ליד מה שנראה כמו דלת החורבה מונח לוח שחור גדול ועליו הכיתוב "קסלר וחברים". אני תוהה אם זו הכניסה למקום עד שעיני נופלות על ברנש ממושקף המזכיר לי אינטלקטואל צרפתי, היושב בצד. "לאן אחי?" הוא שואל. לקסלר, אני עונה. "עשרים זלוטי" הוא יורה. אני שולף את הארנק בעוד הברנש אומר כמתנצל שהוא מקווה שידעתי על זה מראש. לא, לא ידעתי. התרחקתי זה מכבר מסצנת המועדונים. לאחר התשלום מוטבעת על ידי חותמת: "צוזאמן מועדון 19". למה 19 אני תוהה? אולי היתה הכוונה מועדון עשר, והמדפיס טעה בחותמת? אולי הם היו פעם בכתובת אחרת? או אולי זה המספר הסידורי שלי בקהל המעריצים של קסלר? עוד אני תוהה על החותמת והנה אני עובר בדלת הכניסה העטופה בדים שחורים המעמעמים את הקולות הבוקעים מתוך המועדון.

להמשיך לקרוא

תשכחו מהאינטרנט, הצילו את עצמכם!

המחבר מסביר מדוע האינטרנט ידאג לעצמו – ולמה זה צריך להדאיג אתכם מאוד
כאשר אני חש חסר משמעות יותר מהרגיל, אני מזכיר לעצמי 2 דברים שמעניקים משמעות לחיים של כולנו. אני מתכוון לחתול של שרדינגר ולהתחממות גלובלית מתוצרת האנושות.

הצילו את החתול

תיתן ל"אני לא מעז" לגבור על "אני רוצה", כמו החתול על שפת אגם
– ויליאם שייקספיר, מקבת, מערכה ראשונה, סצינה שביעית
איני יכול להרגע מהדימוי המצמרר של החתול הזה. אני מתכוון, שרדינגר מבקש מאיתנו לדמיין את החתול נעול בקופסה אטומה ובה מבחנת גז רעיל, מקור רדיואקטיבי, מונה גייגר ומתקן מתוצרת רוב גולדברג-סלאש-המרקיז דה סאד שינפץ את המבחנה ברגע שמונה הגייגר יזהה חלקיק רדיואקטיבי. ארווין שרדינגר היה אמן יצירתי במדיה המעודנת של הניסויים המחשבתיים.
החתול של שרדינגרבכל אופן הנקודה היא שאחרי זמן מה, בהתאם לאינטרפרטציה של המכניקה הקוונטית הנוהגת בקופנהגן – שכולנו מסכימים עימה, נכון? – החתול ימצא במצבים חופפים. הוא חי ומת באותו זמן, עד שמשקיף יתבונן בו.
המשקיף הזה – והוא יכול להיות משקיף כלשהו – חשוב למדי לחתול. ולא רק לחתול בניסוי המחשבתי. משקיפים, ואני בהחלט משקיף, הם בעלי חשיבות עליונה בפיזיקת הקוונטים. ואני מוצא את זה מרגיע. אני משנה ליקום.
אלא שלאחרונה שקע בתודעתי שזו נחמה פורתא. ההערכה של היקום אלי כמשקיף היא כדבריו של כוכב רוק "אני חייב הכל למעריצים שלי". כן אתה חייב, אני רוצה לענות, אבל אתה מעריך את המעריצים שלך בדיוק כמעריצים. לא אכפת לך מהחיים ומהפחדים והספקות העצמיים שלנו. אתה רק רוצה שנמשיך להיות מעריצים.
אותו דבר עם היקום. לא אכפת לו אם אנחנו מאושרים. אכפת לו רק אם אנחנו צופים. היקום נרקיסיסטי כמו כוכב רוק.
אני רואה לאן היא הולכת / היא צפויה כמו אחרית הימים
– אדם סיימור וכריסי היינד, פופסטאר
ואז אני מוצא את אפקט הצופה פחות מרגיע מבעבר.

להמשיך לקרוא

הסיפור של האלקטרוניקה

אתם זוכרים בודאי את סדרת "הסיפור של הדברים" שפרסמתי בעבר.
מאותם יוצרים מגיע כעת הסיפור של האלקטרוניקה. זה גורם לך לחשוב לאן העולם שלנו הולך.

היחידה של אבא מהר הצופים

אבי היה מספר לי רבות אודות היחידה בה שרת ואשר תפקידה היה להגן על המובלעת הישראלית בהר הצופים לפני מלחמת ששת הימים.

הם היו מצטרפים לאוטובוסים שעלו להר, לבושים בלבוש אזרחי (או כשוטרים לא חמושים), כאשר הנשק היה מוסלק בדפנות כלי הרכב ומוברח אל ההר (או משמש לשעת חירום במקרה הצורך, אם האוטובוס היה נתקל בדרך בבעיה שחייבה התערבות חמושה).

לאחרונה נחשפה פעולת היחידה בכתבה בחדשות ערוץ 2 – בה היחידה של אבא מהר הצופים נפגשת ל'פגישת מחזור'.

כי האדם עץ השדה‬

"תזכור שאם אתה מגיע לכפר גלעדי יש לך משפחה שם" אמר לי אבי פעם. בן דוד מדרגה שניה של סבתא מתגורר שם. הוא היה חוצב וחצב את האבן של האריה השואג. שמו משה נוימן ויש לו שתי בנות שגרות בקיבוץ.
ניסיתי לאתר במשך זמן רב את משה נוימן או את בנותיו (שמן הסתם נישאו ושמן השתנה), בכפר גלעדי, אך ללא הצלחה.
חלף זמן, והסיפור נשכח ממני. בינתיים נפטרה סבתי ואף אבי הלך לעולמו.
בסוכות השנה, ערכנו כנס משפחתי במלון כפר גלעדי לענף ממשפחת שיף (משפחת חמותי), ונזכרתי בסיפור. לצערי, לא היה לי זמן לגשת למזכירות הקיבוץ, אך החלטתי לנסות שוב לאתר את משה ולברר האם מה שאבי סיפר לי אכן נכון.
כשחזרנו, שלחתי אימייל לכתובת שמצאתי בגוגל. זה היה מנכ"ל מחצבות כפר גלעדי, מר גדעון גלעדי, ושאלתי אותו אם משה נוימן מוכר לו.

בתוך זמן קצר הוא חזר אלי, ואמר שאכן מוכר – אם כי בשם משה נויפלד!!
הוא קישר אותי עם אחת מבנותיו של משה שחיה בקיבוץ, ועם בתה. במהרה הוחלפו טלפונית פרטים שהראו בבירור כי המשפחות אכן קשורת, כנראה דרך משפחת ביקובסקי (ממייסדי נהלל). כלומר נויפלד קשור בקשרי נישואין עם ביקובסקי (עוד ממקום מוצאם – טורק שבפולין), וביקובסקי קשור בקשרי נישואין עם ליברך (שם הנעורים של סבתי ז"ל).
כלומר הקשר הינו נויפלד – ביקובסקי – ליברך, ומשה אכן היה בן דוד מדרגה שניה של סבתי. איך הקשר בדיוק עוד נשאר לברר, אבל זה ודאי.

התברר גם כי הנכדה של משה ערכה עבודת שורשים עם בתה ועץ משפחתי ב-MyHeritage. עבודת השורשים מאמתת את הסיפור של אבי, שאכן משה היה סתת מומחה והוא זה שחצב וסיתת את האבן שממנה פיסל מלניקוב את פסל הארי השואג. בעבודה תמונות של מלניקוב יושב יחד עם משה על גוש הסלע המקבל אט אט צורת ארי.

רציתי לשתף אתכם בסיפור על האדם (מן) שהפך לשדה (פלד) כדי להביא את מוסר ההשכל שאני למדתי מהסיפור: לא תמיד אנשי המשפחה המוסרים עדות או אנו החוקרים הזוכרים את העדות – מביאים את שמות הפרטים הנידונים בעדות כהוויתם. לעיתים מתחלפים בשוגג שמות בשמות אחרים, קרובים אך לא זהים, ויש לחקור גם שמות נוספים, דומים, בכדי למצות את כל האפשרויות.