אבי נהג לספר לי סיפורים על התקופה שבה הר הצופים בירושלים היה מובלעת ישראלית בשטח הירדני. כחלק משירותו הצבאי, הוא שרת ביחידה שהיתה מלווה שיירות מישראל אל המובלעת הנצורה. בשיירות היו "שוטרים" שהורשו עפ"י ההסכם להגיע להר הצופים. אלה היו בעצם חיילים בתחפושת, ומספר חיילים אף נסען כ"נוסעים" אזרחיים באוטובוסים שהרכיבו את השיירות.

הנשק שהם נשאו היה מוחבא בשילדת האוטובוס ובחפצים תמימים שונים שהיו במטען הנוסעים, וכך יכלו השוטרים לאבטח ולהגן על המובלעת בעת הצורך.

כתבה על היחידה שודרה בחדשות ערוץ 2 ומתארת את מעללי היחידה:

אבי היה מספר לי רבות אודות היחידה בה שרת ואשר תפקידה היה להגן על המובלעת הישראלית בהר הצופים לפני מלחמת ששת הימים.

הם היו מצטרפים לאוטובוסים שעלו להר, לבושים בלבוש אזרחי (או כשוטרים לא חמושים), כאשר הנשק היה מוסלק בדפנות כלי הרכב ומוברח אל ההר (או משמש לשעת חירום במקרה הצורך, אם האוטובוס היה נתקל בדרך בבעיה שחייבה התערבות חמושה).

לאחרונה נחשפה פעולת היחידה בכתבה בחדשות ערוץ 2 – בה היחידה של אבא מהר הצופים נפגשת ל'פגישת מחזור'.

"תזכור שאם אתה מגיע לכפר גלעדי יש לך משפחה שם" אמר לי אבי פעם. בן דוד מדרגה שניה של סבתא מתגורר שם. הוא היה חוצב וחצב את האבן של האריה השואג. שמו משה נוימן ויש לו שתי בנות שגרות בקיבוץ.
ניסיתי לאתר במשך זמן רב את משה נוימן או את בנותיו (שמן הסתם נישאו ושמן השתנה), בכפר גלעדי, אך ללא הצלחה.
חלף זמן, והסיפור נשכח ממני. בינתיים נפטרה סבתי ואף אבי הלך לעולמו.
בסוכות השנה, ערכנו כנס משפחתי במלון כפר גלעדי לענף ממשפחת שיף (משפחת חמותי), ונזכרתי בסיפור. לצערי, לא היה לי זמן לגשת למזכירות הקיבוץ, אך החלטתי לנסות שוב לאתר את משה ולברר האם מה שאבי סיפר לי אכן נכון.
כשחזרנו, שלחתי אימייל לכתובת שמצאתי בגוגל. זה היה מנכ"ל מחצבות כפר גלעדי, מר גדעון גלעדי, ושאלתי אותו אם משה נוימן מוכר לו.

בתוך זמן קצר הוא חזר אלי, ואמר שאכן מוכר – אם כי בשם משה נויפלד!!
הוא קישר אותי עם אחת מבנותיו של משה שחיה בקיבוץ, ועם בתה. במהרה הוחלפו טלפונית פרטים שהראו בבירור כי המשפחות אכן קשורת, כנראה דרך משפחת ביקובסקי (ממייסדי נהלל). כלומר נויפלד קשור בקשרי נישואין עם ביקובסקי (עוד ממקום מוצאם – טורק שבפולין), וביקובסקי קשור בקשרי נישואין עם ליברך (שם הנעורים של סבתי ז"ל).
כלומר הקשר הינו נויפלד – ביקובסקי – ליברך, ומשה אכן היה בן דוד מדרגה שניה של סבתי. איך הקשר בדיוק עוד נשאר לברר, אבל זה ודאי.

התברר גם כי הנכדה של משה ערכה עבודת שורשים עם בתה ועץ משפחתי ב-MyHeritage. עבודת השורשים מאמתת את הסיפור של אבי, שאכן משה היה סתת מומחה והוא זה שחצב וסיתת את האבן שממנה פיסל מלניקוב את פסל הארי השואג. בעבודה תמונות של מלניקוב יושב יחד עם משה על גוש הסלע המקבל אט אט צורת ארי.

רציתי לשתף אתכם בסיפור על האדם (מן) שהפך לשדה (פלד) כדי להביא את מוסר ההשכל שאני למדתי מהסיפור: לא תמיד אנשי המשפחה המוסרים עדות או אנו החוקרים הזוכרים את העדות – מביאים את שמות הפרטים הנידונים בעדות כהוויתם. לעיתים מתחלפים בשוגג שמות בשמות אחרים, קרובים אך לא זהים, ויש לחקור גם שמות נוספים, דומים, בכדי למצות את כל האפשרויות.

אני צופה בשידורי יום הזיכרון, מקשיב לשירים הנוגים ברדיו ותוגה אוחזת בי. אני עוצם את עיני והנה עולה וצפה תמונתך, צעיר בן 24. צעיר לנצח.
לא הכרתי אותך, אך שמעתי את סיפוריו של אבי ז"ל על חייך ומותך. הערצתי אותך על אומץ ליבך ומסירותך למדינה.
נהרגת בשיירת חולדה, ויש המספרים כי כאשר נפצעת בקרב עם נפילת השיירה למארב, סירבת לעכב את חבריך הנסוגים ונשארת עם הפצועים. אומרים שכאשר הערבים התקרבו העדפת למנוע מהפצועים סבל והתעללות ופוצצת את המשוריין עליך ועל הפצועים שהתרכזו בו.

שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, חיים גולדיס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר אחד הפצועים בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד". (מתוך אתר הפלמ"ח)

אילו נשארת בחיים היית היום כבן 85. אדם מבוגר.
בשנה שעברה פקדתי את קברך ביום האזכרה לחללי שיירת חולדה. לא הכרתי את האנשים שנאספו בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולדה ונדמה היה כי לא היו שם אנשים ממשפחתך. מרבית הנאספים היו אנשים מבוגרים, ומספר קטן של צעירים יותר, אולי כמוני, שבאו לחלוק את זכר הרוגי השיירה.
הקשבתי לשיחות שבין הנאספים, וניכר היה בהם שלמרות גילם – רוח הפלמ"ח, ההגנה, והצבא בראשית דרכו עוד מפעמת בהם. היתה שם גברת קשישה שהיתה כמדומני קשרית של השיירה, ועוד אחד שקולו רועם והיה מן המפקדים שניצלו. נכון, היו גם שיחות חולין על המשפחה (שלך לא תהיה) ושמחת חברים ותיקים שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
עם תום האזכרה עלו המוזמנים לאוטובוס שהסיעם בחזרה אל העיר הגדולה ומשם התפזרו לבתיהם. הם הכירו אותך ואני רציתי לשמוע מהם מעט עליך, אולם לא אזרתי אומץ לפנות אליהם. הבטחתי לעצמי שהשנה אעשה זאת, אך "פיספסתי" את האזכרה שהתקיימה השנה במרץ.
למרות שלא נכחתי באזכרה, ישנם ימים רבים לאורך השנה בהם אני חושב עליך. עליך ועל רפא ויינרייך ז"ל, גם הוא בן דוד של אבי שנפל במלחמת העצמאות. אינני זקוק ליום הזיכרון כדי לנצור את דמותך, אך החלטתי דוקא ביום הזיכרון לכתוב חלק ממחשבותי.
חיים, חיימקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך למרות שאינני מכיר אפילו את בני משפחתך. אני יודע שבני דורי וילדי חייבים את חייהם ומדינתנו לך ולשכמותך שנפלו על תקומת המדינה.

נוח על משכבך בשלום.

דף ההנצחה לחיים גולדיס ז"ל
דף ההנצחה לרפא ויינרייך ז"ל
דף הזיכרון לחיים גולדיס מאתר הפלמ"ח
שיירת חולדה באתר הפלמ"ח
אתר הזיכרון לנופלי הפלי"ם
סיפור אוניית המעפילים "ברכה פולד"
דף ההנצחה מעמותת קשר
דף ההנצחה באתר המשפחתי
שיירת חולדה בויקיפדיה
סיפור שיירת חולדה באתר בית-אלפא

היום 10/03/2008,לפני 65 שנים ניצלו 48,000 יהודי בולגריה, מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים (רובם, כנראה יועדו למחנה טרבלינקה).
ב9/3/1943 בשעות הבוקר,חותם המלך בוריס השלישי, על צו גירוש לכל יהודי בולגריה, בלחץ הגרמנים, אשר שלטו בבולגריה מאז 1941 (למעשה, הוזמנו אליה ללא קרב).
בערי השדה ,(לא בעיר הבירה סופיה), החלה משטרת משרד הפנים הבולגרית, להדפק על דלתות בתי היהודים, ונציגיה הודיעו ליהודים להכין חבילות בגדים לכל בני הבית, עם שני פריטים מכל סוג, לקראת גירוש אל מחוץ למדינה.
בתאריך 09/03/1943, בערך בשעה 16:00, הוטל עוצר בעיר פלובדיב, (העיר של אמנו לוסי), בה נאמד מספר היהודים ב 5,000.
בתאריך 10/03/1943,בשעה 02:00, החלה אקצייה בכל העיר פלובדיב, היהודים נאספו בחצר
בית הספר (המכונה בלאדינו אל קורטיג'ו), ושם המתינו באימה.
בעת הזו,שנת 1943, כבר היה ידוע היטב על רצח היהודים המתבצע במזרח אירופה ויהודי פלובדיב, ידעו שהם הולכים אל מותם.
כך,מתוך ידיעה זו,ארגן רב העיר קריאת "שמע ישראל" המונית, בקול צעקה רמה, אשר נשמעה היטב ברחבי העיר ולקריאה זו הוסיף תפילה מצמררת : "שלא נהייה לסבון".
בתאריך 10/03/1943, שעה 06:00, פותחים שוטרי משרד הפנים הבולגרי, את דלתות חצר בית הספר, והחלו מובילים את היהודים אל עבר תחנת הרכבת,שם המתינו להם חיילים גרמנים.
באמצע הדרך,הודיע לפתע מפקד המשטרה בעיר לכל היהודים,לשוב לבתיהם וכי צו הגירוש בוטל ע"י המלך בוריס.
יהודי העיר ההמומים חזרו לבתיהם ומאז ועד לשחרור בספטמבר 1944 לא נעשה נסיון גירוש
נוסף בערי השדה, אלא רק גירוש של היהודים מסופיה אל ערי השדה בתאריך 24/05/1943.
(המלך ביטל את הצו עוד בלילה,אבל המידע הגיע לערי השדה רק בבוקר).

מי אחראי לביטול הצו: הכנסייה הפרובוסלבית הבולגרית אשר איימה בהטלת חרם דתי על המלך, סגן יו"ר הפרלמנט הבולגרי דימטר פשב וקומץ של פוליטיקאים אמיצים, אשר חרפו נפשם למען הצדק האנושי והצליחו לשכנע את המלך לבטל את הצו.

בשנת 1947 כבר היו בבולגריה 51,000 יהודים, ובין השנים 1947 ועד 1950 עלו מרביתם לישראל.

למה נותר הסיפור עלום כל כך הרבה שנים?
צירוף של אינטרסים. מחד המשטר הקומוניסטי אשר העלים את כל ההיסטוריה הקשורה לפועלו של המלך, כולל התנגדותו לגירוש ומאידך, סלידת הקומוניסטים מהממסד הדתי הפרובוסלבי. וגם אצלנו, כתוצר של מערכת החינוך, היתה בעייתיות לתאר מערכת כנסייתית באור כל כך חיובי ואמיץ, במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בה כל הכנסייה מתוארת באור אחר לגמרי.

זהו סיפורו של "נס יהדות בולגריה"-היום לפני 65 שנים.

(באדיבות מוטי כנרי)

עדי רואה את הפרומו למי רוצה להיות גיבור על 2 (דרך אגב, מי צופה בזבל הזה?) ואומר:
"אבא תראה, יש פה קוקמיקס של גיבורי על".

בדור נכנס שגעון – להביא לגן משהו שהיה.
מה זה? אני שואל.
הוא מספר שחבר הביא לגן צבתות של סרטן שמצא בטיול. גם דור רוצה.
טוב, אני אומר, נצא לטייל בשדות שליד הבית…
לא, הוא כועס, אני לא רוצה משהו שכעת, אני רוצה משהו שהיה. פה ליד הבית אין דברים שהיו, רק דברים שכעת.
…
נסעתי בשבת עם דור ועדי לטייל בגבעת האירוסים ליד עיר ילדותי. פתאום מצאנו המון קונכיות ריקות של שבלולים (לאן הם נעלמו זו שאלה מעניינת בפני עצמה). אספנו כמות נאה בקופסה קטנה. סוף סוף יש לנו משהו שהיה (ולא כעת).
…
אתמול דור הציג את זה בגן וסיפר שהחלזונות היו סבא וסבתא, ומתו, וכך נשארו רק הקונכיות שלהם. הוא היה מאושר עד הגג. גם לו יש משהו שהיה.