צוזאמן

מופע החברים של ד"ר קסלר

הלילה יורד במהירות על העיר, כדרכם של לילות חורף. אנשים נחפזים לעזוב את מקומות העבודה בדרכם להמשך חייהם הפרטיים. אני אינני אחד מהם. לא אני. הלילה אני פטור ממקלחות הילדים, טקסי ההשכבה במיטות והנסיונות להרדים את התינוק. הלילה אני הולך להקשיב למופע של קסלר.

פגשתי את קסלר (דרור) לפני מספר שבועות, בליל שבת סתווי וקריר. התינוק התקשה להרדם בשל שיניו הבוקעות ותכננתי לקחת אותו לטיול לילי קצר שתמיד מרגיע אותו. לפתע נצנצה בפייסבוק ידיעה חדשה על הקיר – קסלר מופיע אי שם בשדרות רוטשילד במופע רחוב. מופע בדד? בגילו? מה הוא התחלק על הראש? הייתי חייב לברר את העניין לאשורו.

בשעה הנקובה נסעתי עם יובלצ'יק בשדרות רוטשילד בת"א ואכן עמד שם אדם עם גיטרה ולצידו בחורה שניגנה וזימרה אף היא. סיבוב קצר באיזור מבהיר – אין סיכוי למצוא ×—× ×™×™×”. עצרתי כבן תשחורת על המדרכה ממול וירדתי עם התינוק. נעמדתי מול קסלר והקשבתי. אנשים נחפזו ועברו בשדרה, חלקם תוהים על המחשה המוזר, חלקם מחייכים למראה הקטן (יפיוף זעיר, אין מה להגיד). לבסוף קסלר מזהה – "מירון!". הערב הוא יגלה לי שבתחילה לא ×–×™×”×” אותי וחשב לעצמו – מי ×–×” הטיפוס הנורדי ×”×–×”? הוא בכלל מבין את המילים? סבתי הפולנייה מתהפכת בקברה… נורדי? אני? הקשבנו למופע ביחד עם עוד חבר שהתאסף, והקטן דוקא הקשיב מרותק לצלילי הגיטרה הבוקעים מהמגבר הנייד. נפרדנו לאחר מספר שירים, ונסיונות של הקטן לפרוט על הגיטרה.

הערב אני מגיע בלי הקטן, לשמוע שוב את קסלר מנגן. אני מוצא את המקום (צוזאמן, לילינבלום 25 ת"א) בקלות, ולאחר שני סיבובים בלבד מוצא דוקא חניה קרובה מאוד. אני מתקרב אל המבנה המט ליפול. ליד מה שנראה כמו דלת החורבה מונח לוח שחור גדול ועליו הכיתוב "קסלר וחברים". אני תוהה אם זו הכניסה למקום עד שעיני נופלות על ברנש ממושקף המזכיר לי אינטלקטואל צרפתי, היושב בצד. "לאן אחי?" הוא שואל. לקסלר, אני עונה. "עשרים זלוטי" הוא יורה. אני שולף את הארנק בעוד הברנש אומר כמתנצל שהוא מקווה שידעתי על זה מראש. לא, לא ידעתי. התרחקתי זה מכבר מסצנת המועדונים. לאחר התשלום מוטבעת על ידי חותמת: "צוזאמן מועדון 19". למה 19 אני תוהה? אולי היתה הכוונה מועדון עשר, והמדפיס טעה בחותמת? אולי הם היו פעם בכתובת אחרת? או אולי זה המספר הסידורי שלי בקהל המעריצים של קסלר? עוד אני תוהה על החותמת והנה אני עובר בדלת הכניסה העטופה בדים שחורים המעמעמים את הקולות הבוקעים מתוך המועדון.

להמשיך לקרוא

יוסי. שנתיים.

חזרתי מהאזכרה במלאת שנתיים למותו של יוסי נהרדע. היום התחיל בבוקר שטוף שמש, אך ככל שהתקרבתי לבית העלמין ירקון התקדרו השמיים והנוף האפיר.
היה עצוב לראות איך כל שנה מתמעטים האנשים הנאספים לכבד את זכרו של יוסי. מלבד הגרעין הקשה של המשפחה והחברים הקרובים אשר חוזרים בכל שנה, התמעטו הנאספים יחסית לאזכרה בשנה שעברה. ממובימייט הגיעו עידן וחברתו, אופיר, דריו, רנה ואורית.
הצטערתי מעט לראות שהטקס לבש אופי דתי יותר השנה. אינני בטוח שזה ×”×™×” רצונו של יוסי (אם ×›×™ אני בטוח שזה ×”×™×” רצון המשפחה). נקראו פרקי תהילים וקדיש, ונאמרו מספר מילים על פרשת השבוע בה מוזכר יוסף שהגן על אימו (נו טוב, אף פעם לא הייתי חזק בקטע ×”×–×” – תסמכו עלי שהדובר קישר איכשהו בין יוסף התנכי ליוסילה שלנו).
לקראת סוף דבריו החל לרדת גשם ונזכרתי בקלישאה של "השמיים בוכים עליו". מעניין אם השמיים בוכים גם על אלו שנפטרים בקיץ?
בסוף הטקס בכתה אימו שנראה כי לא השלימה עדיין עם מותו. שערה הלבין כולו ונראה כי היא הזדקנה מאוד מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותה.
נזכרתי כיצד הייתי נוזף בו כאשר הקוד שכתב לא תאם את ציפיותי, וכאשר הייתי מהסס לרגע (מן הסתם בשל מצבו) ×”×™×” אומר – תתייחס אלי כאל כל מפתח אחר. נזכרתי כיצד פגשתי אותו בבית החולים, כחודש לפני מותו. הייתי טרוד עם המחלה של עדי (הם טופלו באותה מחלקה) והוא עודד אותי למרות שכבר ×”×™×” חלש מאוד ותשוש.
הנחתי אבן על המצבה (אף היא יחודית לאופיו וסגנונו) והלכתי. לא עברתי הלאה, הלכתי. בדרך הביתה עוד חשבתי עליו ועל דרכו של עולם.
כשהגעתי הביתה שוב זרחה השמש, ומצב רוחי התעודד. שמחתי בחדשות ששמעתי מאופיר.
יוסי. שנתיים למותו.

זכרונות מג.ראן

בעידן התקשורת האלקטרונית נותר ידידי ×’.ראן נאמן לצבי ישראל (אני קורא לו עדיין ידידי למרות שחודשים רבים לא התראינו). מכתבים וגלויות רבות קיבלתי ממנו ברבות השנים, ולהלן מקבץ מקרי מהם. להמשיך לקרוא