×’'יהאד – Djihad

מבחינה מילולית המילה ג'יהאד מתארת מאמץ המכוון להשגת יעד מוגדר. (איג'תיהאד הינה עבודתו של מלומד משפטן, המחפש פתרון לבעיה חוקתית. מוג'תהאד הוא אדם שהקדיש עצמו להגשמת הדת והמוסר. מספר כותבים בני הדת השיעית מבדילים בין ג'יהאד רוחני אותו מבצע המג'תהאד ומכונה הג'יהאד הנעלה, לבין ג'יהאד פיסי העוסק בבעיות קיומיות עכשוויות, ומכונה ג'יהאד נחות).
בחוק בהתאם לתפישה כללית והמסורת ההיסטורית, הג'יהאד מכיל פעילות צבאית, שנועדה להרחבת האסלאם או לשם הגנתו. המושג צמח מהעקרון הבסיסי של האסלאם האוניברסאלי והוא יישום דאר אל אסלאם ובאם נדרש, גם בכוח. יחד עם זאת עיקרון זה חייב באופן חלקי להיות מלווה בתפישה סובלנית כלפי דתות סֶפֶר אחרות המצויות בקהילה כגון יהודים ונוצרים. מול דתות ספר אילו, הג'יהאד נפסק, מייד כשהם נכנעים לסמכותו הפוליטית ומשלמים מיסי גולגולת וקרקע. בפועל,היהודים והנוצרים שחיו בחצי האי ערב עצמו, לא זכו ליחס בהתאם לתפישה סובלנית זו. לגבי עובדי האלילים, אין הקלות והם חייבים להמיר את דתם לאסלאם או להסתכן במוות או מכירה לעבדות.

בעקרון, הג'יהאד היא צורת הלחימה היחידה המותרת באסלאם, שכן לפי התיאוריה האסלאם חייב להקים קהילייה אחת,תחת רשות אחת וכל סכסוך מזוין בין מוסלמים אסור. עם התפוררות האחדות המוסלמית והופעת מדינות/נסיכויות עצמאיות החל מהמאה השמינית לספירה, התעוררה השאלה, כיצד ניתן להגדיר את המלחמות בין הישויות המוסלמיות הללו. המלחמות מעולם לא נכללו תחת ההגדרה "ג'יהאד" ,גם לא כשמדובר היה בעימותים בין שיעים לסונים. באסכולות הסוניות הן נקראו קיטָל או מוּקָטָלָה. לא כך היה הדבר בקרב השיעים, שהתייחסו לכל מי שאינו דבק באמונתם ככופר, כך גם בני כת החווארג'. הג'יהאד היא חובתו של כל מאמין ותפישה זו מגובה בכל המקורות, אם כי ניתן למצוא בקוראן פרשנויות מסועפות וסותרות.
ישנן ארבע אסכולות עוקבות לגבי מבצעי הג'יהאד: אילו ששוחררו ממלחמה בפועל ופעלו לשכנוע אנשים להצטרף לאסלאם בדרכי נועם, אילו שיצאו למלחמת מגן, אילו שיצאו להתקפה אך לא בחודשים המקודשים ואילו שהקדישו את חייהם לג'יהאד התקפי בכל זמן ובכל מקום.
לסיכום, הבדלים אילו הולכים בד בבד, עם שלבי התפתחות הגותו של מוחמד ושינויי המדיניות כתוצאה מנסיבות מסוימות. תקופת שהות מוחמד במכה, היתה עת בה הקדיש את עצמו ללימוד דת וכללי מוסר, בתקופת שהותו במדינה, שבה כבר הפך למנהיג קהילה פוליטית-דתית, יכול היה לצאת למאבק באילו שלא הצטרפו אליו, או נכנעו למרותו.
הטקסטים המאוחרים, ביטלו את הסתירות בטקסטים הקודמים ונותרו הטקסטים המהימנים ביותר. טקסטים מאוחרים אילו, הם שקובעים שקיימת חובת ×’'יהאד ויציאה למלחמה בלא מאמינים, גם כשהם עצמם לא יזמו אותה. יחד עם זאת, בשתי פעמים בלבד, הובעו דעות שביקשו לרכך כלל ×–×”. בהתאם לאחת התפישות המיוחסת לעטא (733-732), האיסור הקדום נגד מלחמה בחודשים המקודשים, שריר וקיים גם במקרה דנן. בהתאם לתפישה אחרת המיוחסת למלומד סופיאן אל ת'אוורי אבן סעיד ( 715-778), קיימת חובת ×’'יהאד רק כמגננה והמלצת ×’'יהאד במסגרת מתקפה. לפי תפישתו של מלומד אוריינטליסט בן ימינו, תפישת ×”×’'יהאד ההתקפי כמחייב, היתה רק כלפי תושבי חצי האי ערב. הפירוש המוסכם לג'יהאד, ×”×™×” תוצאה של איג'מע שערכו הדורות המיידיים שירשו את מוחמד. דעתו של אל ת'אוורי אומצה גם על ידי המלומד הנודע Al-Jāḥiẓ (781-869). במאה התשע עשרה, התנועה האחמדית הלכה רחוק יותר בכך שלא הכירה בחוקיות ×”×’'יהאד, אף לא כהמלצה וכך עשתה גם התנועה הבהאית. לפי הדוקטרינה של השיעה, היוצאת מנקודת המבט של היעדר האימאם, שרק לו שמורה הזכות ויש היכולת להכריז מלחמה, יישום ×”×’'יהאד נדחה עד לשובו, או למינוי אד הוק של איש דת מטעמו למשימה. יחד עם זאת, הזיידים לא מכירים בתפישה זו ודוגלים בתפישה הסונית המאפיינת את חובת ×”×’'יהאד. ×”×’'יהאד אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי שהופך לגיטימי ונחוץ מסיבת היעד שאליה היא מופנית – לפטור את העולם מרשעות עליונה. ×”×’'יהאד גורם להרחבת שלטון האמונה והובא לעולם ×¢"×™ האל והנביא מוחמד. מוסלמי מקדיש עצמו לג'יהאד באותה הדרך בה נזיר נוצרי, מקדיש עצמו לשירות האל. בחדית'ים שונים, נאמר שהג'יהאד היא הנזירות שבאסלאם, צעד של הקדשה טהורה ואחד משערי גן העדן. אילו שנפלו בעת לחימת ×”×’'יהאד מוגדרים ×›"קדושים מעונים". ביטוי מאוחר יותר מכנה אותם שהידים (شهيد – המשמעות המילולית של המילה היא "עֵד", ויש חוקרים הסבורים שזהו תרגום של המילה הלטינית "מרטיר", שמשמעותה ×–×”×”). שהיד הוא מוסלמי שמת למען הדת או תוך קיום אחת ממצוותיה. מוות תוך כדי תפילה, בזמן המסע למכה, תוך כדי שליחות דתית וכדומה, מעניק למנוח את התואר "שהיד". גם מי שנהרג בג'יהאד מכונה "שהיד". בארצות ערב מקובל להשתמש בתואר "שהיד" גם לגבי חיילים שנהרגו במלחמה.). חלק לא מבוטל מדוקטרינה זו, תופש את ×”×’'יהאד כאחד מעמודי התווך של הדת – "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "ארכאן אלאסלאם"), יחד עם התפילה, הצום וכו'. זוהי חובה המוטלת על כל גבר מוסלמי, חופשי ובעל יכולת גופנית. באופן כללי קיימת אפשרות ללא מוסלמים, לסייע למוסלמים בג'יהאד.
בנושא ×–×” מבדילים התיאולוגים בין פרד עין – חובה שחלה על כל פרט, לבין פרד כפאיה, חובה שחלה על כל העדה.
Fard kifaya, פרד כפאיה, היא חובה המוטלת על כלל הקהילה ושהופכת מחייבת את פרטיה, רק כאשר התערבותם נדרשת כדי להגשים מטרה שנחזתה בכתובים, (נבואה).
כך, ברגע שיש קבוצת מוסלמים שמספרה מספק בכדי לטפל בעימות מסוים, חובת ×”×’'יהאד מופסקת להיות מוטלת על האחרים. התפישה המקובלת קובעת, שראשית לכל קיימת חובת ×”×’'יהאד האישית – פרד עין fard ayn,בקרב אילו החיים סמוך לטריטוריות אויב וכן באותה מידה, גם לאילו המתגוררים בעיר הנתונה תחת מצור האויב. יחד עם זאת, במדינות מאורגנות, הרגע המדויק בו ×”×’'יהאד הופך לחובה אישית – פרד עין, נתון לשיקול דעת השליט. יתרה מכך, חובת ×”×’'יהאד היא יחסית ותלויה. מחד היא מגיעה לעולם רק כאשר הנסיבות מאפשרות ניצחון צבאי ומאידך ניתן לוותר עליה, כאשר האויב משלם כופר ברמה מסוימת וההסכמה לקבלו מתיישבת עם האינטרסים של השליט. מאחר והג'יהאד איננו אלא אמצעי להמרה לאסלאם או ×›× ×™×¢×” לסמכותו, קיימת האפשרות ליטול חלק בו, רק כאשר האנשים נגדם נלחמים, הוזמנו קודם לכן להצטרף לשורות האסלאם. היתה מחלוקת תיאולוגית האם עניין הפנייה לאויב אכן נחוצה והתפישה המקובלת גורסת, שמאחר והאסלאם נפוץ בכל רחבי העולם, כל בני האדם אמורים להכיר אותו, כך שלמעשה הוזמנו להצטרף אליו. למרות זאת ציינו אחרים, ×›×™ רצוי לחזור על ההזמנה, להוציא מקרים בהם פנייה כזו, עלולה לשרת את האויב, בכך שיכין את שורותיו טוב יותר לקראת המתקפה.
חובת ×”×’'יהאד קיימת, כל עוד לא הושגה שליטה עולמית של האיסלאם – דאר אל אסלאם.
שלום עם מדינות לא מוסלמיות הוא מצב זמני בלבד. יתרה מכך, לא יחתמו חוזי שלום אמיתיים עם אותן מדינות,אלא רק שביתות נשק, שמשכן בעיקרון, לא יעלה על עשר שנים.
אך גם מצבי שביתת נשק אילו,יכולים להיות מופרים חד צדדית, באם חידוש הסכסוך יהיה יותר מועיל למוסלמים. יחד עם זאת, יש ליידע את האויב הכופר, על סיום שביתת הנשק, בכדי לתת לו מספיק זמן בכדי להודיע על חידוש הלוחמה בכל שטחו.
באופו עקרוני, לג'יהאד יש אופי התקפי, אך זהו ג'יהאד באותה המידה באם האסלאם מגן על עצמו מפני תוקפנות. זהו העיקרון החיוני של הריבאת, שבוצעה ע"י קבוצות מבודדות או בודדים, שהתיישבו בגבולות המוסלמיים. ביצוע הריבאת הוא אקט של הקרבה אמיתית, של מוות לקידוש האל והנביא.
לבסוף, בימינו קיימת תזה בעלת אופי מתחסד, הטוענת שלצורך התפשטותו, האסלאם פועל רק בדרכי שכנוע ובדרכי שלום, והג'יהאד מורשה רק במקרים של הגנה עצמית, או כסיוע לבעל ברית חסר מגן. תזה זו מתעלמת לחלוטין מהתפישה הקודמת של המסורת ההיסטורית ומהטקסטים שבקוראן והסונה, שעל בסיסם מוסד הג'יהאד. תפישה זו מתייחסת רק לטקסטים הקדומים ביותר שמתארים את ההיפך מהתפישה ההיסטרית של הג'יהאד.

תודתי למר מרדכי כנרי על ההסבר המלומד