כילדים גדלנו על מיתוס אנה פרנק ועל ההולנדים ה"טובים" כמצילי יהודים מפני הנאצים בשואה. אה כן, וגם על הילד ההולנדי שהציל את הכפר ע"י סתימת החור בסכר באצבעו, אבל זה שייך לסיפור אחר.
אנה פרנק הוסגרה בסופו של דבר ונספתה במחנות ההשמדה. מסתבר שזה היה גורלם של רבים מיהודי הולנד, בשל הסגרה שיטתית של יהודים בידי ההולנדים.
במחקרו החדש ד"ר פנחס בר-אפרת קובע: הולנדים הסגירו יהודים בתשלום. ד"ר פנחס בר-אפרת חקר את תופעת המלשינים בשואה. כעת מאות מסמכים חושפים: הנאצים שילמו סכומי כסף גדולים לעשרות משת"פים.
הם ישבו במשרד מסודר שממנו יצאו פקודות המבצע לפעילי השטח, ושבו נכתבו דוחות הסיכום המפורטים. העתקים מתורגמים נשלחו ל"חלונות הגבוהים" כי "סדר צריך להיות". במשרד הזה בוצעו גם התשלומים במזומן וכנגד קבלות על פי התעריף הקבוע: 7.50 גילדן לגולגולת. עבור עשרות אנשים מדובר היה בפרנסה שאפשרה חיי נוחות, רווחה ושפע בזמן רעב. חלקם ראו בעיסוקם תוספת למשכורת הקבועה שקיבלו מהשלטונות.
"אין לתופעת משתפי הפעולה בהולנד אח ורע באירופה". ד"ר בר-אפרת צילום: ראובן קסטרו
כך שגשגה אחת הזוועות בתקופת השואה: הפעילות המאורגנת של ציידי היהודים בהולנד בזמן הכיבוש הנאצי. מעל 50 הולנדים נטלו חלק במשימות היומיום לאיתור יהודים שהסתתרו מפני הגסטאפו. הם בלשו אחריהם ברחובות, עצרו חשודים ובדקו תעודות זהות שרובן היו מזויפות. הם גם הלשינו על בני ארצם האמיצים שהחביאו יהודים, רבים מהם ילדים. הסגירו אותם כדי שיישלחו למחנות המוות ובתמורה לכך קיבלו לידיהם שכר נדיב. נוסף על כך, המסגירים והמלשינים הניחו ידם בהנאה רבה גם על פריטי רכוש יהודי שבו חשקו.
מחקר חדש המבוסס על מאות מסמכים מהארכיון הלאומי בהאג שבהולנד, שהגישה אליהם לא התאפשרה במשך עשרות שנים, עוסק בפרק השחור בהיסטוריה של המדינה: תופעת המלשינים ומשתפי הפעולה, דפוסי פעילותם ומניעיהם.
"ככל הידוע, אין לתופעת משתפי הפעולה בהולנד אח ורע במימדים, בשיטות ובמתכונת שלה בהשוואה למה שעשו בני לאומים אחרים ליהודים באירופה במהלך שש שנות מלחמת העולם השנייה", מסביר עורך המחקר, ד"ר פנחס בר-אפרת (82).
למעלה משנה ניהל בר-אפרת התכתבות עיקשת ואינטנסיבית עם מנהלי הארכיון ההולנדי כדי לאפשר לו לעיין במסמכים הרלוונטיים. "רציתי לבדוק תיקים ופרוטוקולים מהדיונים המשפטיים שהתנהלו לאחר המלחמה נגד משתפי הפעולה", הוא מספר. "בשלב הראשון מנהלי הארכיון סרבו לבקשתי באופן גורף. אחר כך דרשו שאציג בפניהם הסכמה מפורשת מכל נאשם או לפחות מיורשו. לבסוף קיבלתי את הגישה לתיקים המבוקשים".
עד לכפרים הנידחים
כשהולנד נכבשה בידי גרמניה הנאצית ב-1940 חיו בה כ-140 אלף יהודים, לא כולל אלה שהיו חלק מנישואי תערובת ושנחשבו ל"חצי יהודים". 107,500 מהם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה, בעיקר אושוויץ וסוביבור. 5,000 נותרו בחיים בתום המלחמה. במילים אחרות: 73% מיהודי הולנד הושמדו, לעומת 40% מיהודי בלגיה, 25% בצרפת ו-17% מיהודי איטליה.
"לקבוצה המאורגנת בקרב המלשינים והמסגירים שישבה במשרד מסודר חלק משמעותי בחיסול יהדות הולנד", מפרט בר-אפרת. "הם כונו 'קולונה הנייקה', על שם אחד משני האישים שעמדו בראשה כריסטיאן הנייקה. התעריף הבסיסי לגולגולת של כל יהודי עמד על 5 גילדן. אחר כך הוא עלה ל-7.50 ולבסוף הגיע ל-40. לשם השוואה: עוזרת בית השתכרה אז 5 גילדן בשבוע, שוטר השתכר 40 גילדן בחודש ומנהל בית חולים 600 גילדן".
ווים היינריך כריסטיאן הנייקה וחברו ווילן בריידה ניהלו את המצוד, את החיפושים ואת מבצעי ההלשנה וההסגרה של יהודי הולנד. הגרעין הקשה בכנופיה שלהם מנה 18 בני אדם. בפעילות השתתפו בהתלהבות גם אנשים מזדמנים, ובסך הכל הגיעו לעתים ל-60 איש .
הנייקה, שחוסל ב-1944 כשהוא בן 35 בידי המחתרת ההולנדית, היה נשוי שלוש פעמים. הוא פוטר מעבודתו כמכונאי רכב, ניסה להתפרנס כנהג מונית אבל בעיקר חבר לפושעים באמסטרדם. ממודיע בשכר בשרות ה-SD קודם לראש יחידת ציידי היהודים. אנשיו שוטטו ברחובות, עצרו עוברי אורח שנחשדו כיהודים על פי מראם ודרשו מהם להציג תעודות זהות. במזויפות שבהן היהודים נהגו לטשטש את האות J שהשלטונות הטביעו. חברי הכנופיה היו מסוגלים לנסוע מרחק של מאות ק"מ עד לכפר נידח בהולנד עבור 7.50 גילדן, כדי למצוא בבית איכר ילדה יהודיה שהופרדה ממשפחתה. "אותה פעוטה הוסגרה לגסטאפו ונשלחה לתא הגזים באושוויץ. האב, דוד סנדרס, נלכד במקום אחר, עבר עינויים קשים ובייאושו הסגיר את בני משפחתו. כולם נשלחו למחנה המוות".
בר-אפרת זיהה במחקרו כמה דפוסי פעולה של המשת"פים עם הנאצים בהולנד. "אחד מהם לטש עיניו לכיסא של הבוס במקום העבודה שלו", הוא מתאר. "אז הוא הלשין לשלטונות הכיבוש על מתחרהו שהוא מקלל את היטלר, או שקרא בעיתון מחתרת או רכש סחורה בשוק השחור. היתה גם אישה הולנדית נשואה שניהלה רומן עם גבר אחר וחיפשה להוציא את בעלה מחייה. "בתחנת המשטרה היא דיווחה שהבעל מתחמק מעבודות שירות שהיו בגדר חובה שהוטלה על האוכלוסייה המקומית. הבעל נלכד ונשלח למחנה עבודה והדירה התפנתה למאהב". ההלשנות על יהודים ומעניקי המקלט היו נפוצות אף יותר מפני שהתגמול היה כפול. "מצאתי מסמך שבו תואר המקרה הבא", נזכר בר-אפרת. "הולנדי נשוי שהתגורר בבית אביו האלמן הסתבך בגניבה ונשלח למאסר. אשתו נותרה בבית חותנה שהסתיר בחדר אחר יהודיה. כשהבן השתחרר מכלאו חשד שאביו ניהל בהיעדרו רומן עם אשתו. הוא הלשין על האב המסתיר יהודיה. הוא נלכד והיא נרצחה".
המלשינים נהגו לשלוח מכתבים אנונימיים למשטרה שהיתה אז תחת שליטת הנאצים, שם סומנו כתובות מסתור של יהודים. היו הולנדים שהציעו מסתור למשפחות יהודיות, מעין דירות מלכוד כפי שמכנה זאת ד"ר בר-אפרת במחקרו. התשלום לבעל הנכס ניתן מראש, לעתים הוא היה מגיע עד ל-1,000 גילדן לנפש נוסף על דמי אחזקה חודשיים. ואז הם הסגירו אותם לידי השלטונות. היו מסגירים שביצעו במשך שנים שורה של סבבים שכאלה שבהם הלשינו על יהודים, וכך שלחו אלפים אל מותם.
"רוב המכתבים האנונימיים של המלשינים והמסגירים נעלמו באורח תמוה מארכיון המשטרה", אומר בר-אפרת.
היו גם יהודים שלפני כניסתם למחבוא מסרו למכריהם ההולנדים את כל רכושם למשמורת, עד שיעבור זעם. משנודע לאחרונים שהמסתתרים נתגלו, מיהרו לנכס לעצמם את הרכוש שהופקד. "מורה למוזיקה ידע שעמיתתו, אספנית כלי נגינה יקרים, מסתירה יהודי. המורה ההולנדי חמד את הכלים ולכן הלשין במשטרה. היהודי המסתתר נשלח לאושוויץ ואילו בעלת הבית נעצרה. המורה החמדן, פעיל בתנועה הנאצית ההולנדית, נטל לעצמו מהאוסף הנחשק כמה כלי נגינה יקרי ערך".
אחד המסמכים שמסכמים לכידה והסגרת יהודים בידי משת"פים הולנדים צילום: ראובן קסטרו
הלשינו ולא נענשו
בר-אפרת, יליד הולנד, התמסר למחקרו משום שדודתו ובעלה, שהסתתרו אצל מכרים הולנדים, הוסגרו לידי הנאצים. "זמן קצר לאחר שהמסתירים נישאו הציעה דודתי בנדיבותה שייקחו לדירתם השכורה את הרהיטים וחפצי הבית שלה. 'כך תהיו מסודרים ואנחנו נסתתר בעליית הגג שלכם' אמרה.
"עם הזמן היחסים בין הצדדים הורעו, כפי שקורה כשחיים בצפיפות. דודתי התלוננה שמארחיה עישנו, הם התלוננו שאינה מסייעת בעבודות משק הבית. יום אחד הודיעו המארחים לדודתי שהם נוסעים לבלות סוף שבוע אצל חברים, ולכן הדוד והדודה לא יכולים להישאר במסתור, כי השכנים עלולים לשמוע רעשים חשודים ולהזעיק את המשטרה.
"הדוד והדודה נאלצו לחפש לעצמם מסתור זמני. במוצאי שבת התדפקה המשטרה על דלת המסתיר הזמני. מתברר שמכתב אנונימי שנשלח מראש ל-SD הפנה את הגסטאפו לכתובת המחבוא. בחקירה שעברו הדוד והדודה שלי לפני שנשלחו למחנה המעבר ווסטרברוק ומשם למותם בסוביבור, התברר להם מי המלשין: מארחיהם המקוריים שנסעו לסף השבוע.
"בעזרת שוטר הולנדי שהכירו העבירו הדודים שלי בחשאי למקום המסתור של הוריי, אחי ושלי, פתק קטן. באמצע הלילה תחב אותו אלמוני מתחת לדת ואז ראינו מה כתוב עליו: "תברחו מהר. הלשינו עלינו". המסתיר הזמני נעצר וגם נותני המסתור הראשונים, אלא שהם שוחררו מיד כי שיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש.
"הפרטים נתגלו לאחר המלחמה כשההולנדים חקרו, עצרו ושפטו משתפי פעולה עם הנאצים. מכתב ההלשנה האנונימי הודפס במכונת כתיבה ומומחה שהעיד בבית המשפט זיהה את המכונה הספציפית. היא נתגלתה אצל נותן המסתור הראשון. הוא נידון ל-7 שנות מאסר, ערער על עונשו, ושופט קבע שאין הוכחה חד משמעית לגביו ושלח אותו לכלא ל-3 שנים בלבד.
מ-190 גזרי דין המוות שהוצאו כנג ד פושעי המלחמה ההולנדים בוצעו רק 40. מבין 53 חבר י כנופיית הנייקה ארבעה הוצאו להורג בידי כיתת יורים לאחר המלחמה. האחרים, שגם עליהם נגזר מוות, קיבלו חנינה. רבים מהם האריכו חיים ומתו מוות טבעי בשנות ה-80 של המאה שעברה".
(מבוסס על מאמר שהתפרסם ב-NRG מעריב)
התברר גם כי הנכדה של משה ערכה עבודת שורשים עם בתה ועץ משפחתי ב-MyHeritage. עבודת השורשים מאמתת את הסיפור של אבי, שאכן משה היה סתת מומחה והוא זה שחצב וסיתת את האבן שממנה פיסל מלניקוב את פסל הארי השואג. בעבודה תמונות של מלניקוב יושב יחד עם משה על גוש הסלע המקבל אט אט צורת ארי.
