מה שאנשים עוברים בשביל הסלולרי שלכם

קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה

יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.

יום שלישי
מעולם לא טסתי יותר מחמש שעות ואני שונא טיסות לילה. הטיסה לבנגקוק אורכת 11 שעות והיא טיסת לילה. לא דרך אידאלית להתחיל את הביקור, אבל נתגבר. אוכלים ארוחת צהריים באמצע הלילה ומנסים לישון. כמובן שאין מקום לרגליים (ליד החלון) ובקושי הצלחתי לישון. ראיתי איזה שלושה סרטים (כולל אחד שנראה מעניין אבל התעוררתי מאמצעו) ואכלתי ארוחת בוקר. נחתנו בבנגקוק. ביציאה מהמטוס אני פוגש את ברק שנראה מחוק. מסתבר שהמלון בשדה אבל אחרי ביקורת הדרכונים אז צריך לעמוד בתורים האינסופיים בביקורת הגבולות. עד לביקורת הדרכונים אתה מבחין בשני פרטים בולטים: משום מה להרבה אנשים יש מסיכת נשימה על הפנים, ובדרך מצלמים אותך במצלמות טרמיות למדידת חוף הגוף. מאוד משמח. האם הגענו למוקד מגיפת שפעת החזירים או הסארס?

בריכת מלון נובוטל בשדה התעופה של בנגקוק

בריכת מלון נובוטל בשדה התעופה של בנגקוק

אחרי חצי שעה בתור לביקורת הגבולות, מגיעים להסעה למלון נובוטל שבשדה, וכשעתיים אחרי הנחיתה מגיעים סוף סוף למלון. יש עוד שש שעות לשרוף. מה עושים? ברק מחליט לנסות את קסמי העיסוי התאילנדי, ואני מסתפק במקלחת ומנוחה. לפני היציאה יושבים בבאר במלון ואני מחסל המבורגר יפה. שותים קצת בירות ועוזבים חזרה לשדה התעופה. כל מה שנשאר לי מתאילנד זה השדה והמלון (שאגב הוא מאוד יפה ומושקע, עם שירות מדהים וחדרי ענק).
נטו שהינו בתאילנד ארבע שעות ושוב אנחנו בתור לבידוק הבטחוני. מסתבר שצריך לשלם מיסי נמל. למה? כי נכנסנו למדינה, כמובן. משלמים, מסיימים את הבידוק וממתינים לטיסה לסיאול. שוב טיסת לילה, כמובן.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה שנייה.

יום רביעי
הפעם הטיסה קצרה יותר, רק כחמש שעות בלילה. הדיילות הקוריאניות מגישות ארוחת בוקר כשעה וחצי לפני הנחיתה, ואני שמח כי למרות שהפעם הייתי במעבר – לא הצלחתי לישון בנוחיות. אמנם המרווח בין הכיסאות בקוריאן אייר יפה (טוב בהרבה ממה שהיה בטיסה של אל על), אבל לא מצאתי מקום להשעין את הראש.
נוחתים לפנות בוקר באינצ'און. זה נמל התעופה הבינלאומי של סיאול והוא ממוקם בעיירה אינצ'און. נהג המונית שלקחנו למלון לא יודע מילה אנגלית אבל הצליח להסביר לנו שהמרחק לסיאול הוא 100 ק"מ. המלון שלנו, איביס אמבסדור סווון ממוקם במרכז העיירה סווון (Suwon) המרוחקת כ-60 ק"מ מסיאול וכ-150 ק"מ משדה התעופה. בדרך הנהג מלהג בקוריאנית על אינצ'און ובוצ'און (כנראה רמת צ'און וקרית צ'און או מזרח מערב צ'און או משהו כזה). הפקקים בדרך מזכירים יום רע במיוחד של האיילון ועד שאנחנו מגיעים למלון, מתים מעייפות, כבר עשר בבוקר.
פקידת הקבלה מנסה להסביר לנו משהו שקשור לחדרים. מסתבר שכל אחד יקבל חדר עם שני מיטות ונעבור לחדר עם מיטה זוגית לכל אחד אחרי יומיים. משהו שקשור בהזמנה ובזה שאין להם חדרים. שיהיה. ברק בלחץ כי המעבר חדרים יתבצע ביום שישי, והיות והוא שומר שבת הוא צריך להספיק לפני כניסת השבת.
לאחר התארגנות קצרה בחדרים יוצאים במונית לסמסונג, ואז מתחיל להתברר שהחלפנו מעט מידי כסף בשדה התעופה. המטבע המקומי, וון, שווה לתחת ודולר אחד הוא בערך 1200-1300 וון. כל המחירים נקובים באלפים, המונית מהמלון לסמסונג, למשל, עולה כ-5000 וון (לנסיעה של עשר דקות).
בשער הראשי לסמסונג, מתברר כי נהלי הביטחון במקום הם לפחות כמו בכניסה לכור האטומי בדימונה. צריך לרשום את כל המכשירים האלקטרוניים שמכניסים, ועל כל פתחי הצילום והזיכרון בטלפונים הניידים מודבקות מדבקות שחורות קטנות עם הכיתוב "אין לצלם תמונות". צריך למלא טופס מיוחד להכנסת מחשב נייד עם המספר הסידורי. לאחר הצגת הדרכון מקבלים כרטיס מבקר אלקטרוני שמאפשר לנו סוף סוף להכנס אל המתחם. המתחם עצמו, משתרע על פני שטח נרחב ביותר, ובמרכזו שני רבי קומות עצומים (כ-25 קומות).
אגב העיירה סווון הינה עיירת סמסונג – יש שיכונים לעובדי סמסונג, חנויות רכב לעובדים, מרכולים וכו'. הנוכחות של סמסונג מאוד מורגשת כאן.
סוף סוף נוכל לפגוש את מר פארק המיתולוגי ועוזרו הנאמן ג'ונג הון. אבל איפה נמצא אותם? בער מסבירים באדיבות (כלומר עם תנועות ידיים פנטומימה) שנוכל למצוא אותם בקומה 12 בבנין הראשון. גם בבנין עצמו מערכת שערים אלקטרונית שנכנעת בקלות לכרטיס האלקטרוני שקיבלנו. במודיעין של הבניין מנסים לברר איפה לעזאזל יושבים החברה מקומה 12. בסוף מודיעים לנו שג'ונג הון ירד לקבל את פנינו. מגיע ילד בן שמונה עשרה (ואולי הם רק נראים לנו צעירים כל כך האוריינטליים האלה) ומציג לנו את המחלקה.
"מחלקה"? בכל קומה כמה מאות עובדים דחוסים בתוך קיוביקלס כמו עכברים במבוך. החברה שלנו מרוכזים באחת הפינות, כאשר ליד הקיוביקלס שלהם חלל ארוך מלא שולחנות מוארכים. זהו איזור העובדים הזרים. אנו מובלים אליו ומתיישבים בשמחה ליד רומנים (או אולי בולגרים או מולדבים) והודים בעלי מבט אומלל ומדוכא.
מנסים לארגן את סביבת העבודה, ואז מסתבר – אפשר לשכוח מחיבור לאינטרנט. המחשבים הניידים שלנו ישארו מנותקים מהאינטרנט כל זמן שהותנו כאן. אולי במלון נזכה לקצת יחס מקוון, אם יתמזל מזלנו. מה עושים? איך אפשר לעבוד ככה? אין בעיה – ג'ונג הון שמח להעמיד לרשותנו מחשבים ניידים של סמסונג, שדרכם כן ניתן להתחבר לאינטרנט. יש רק כמה בעיות קטנות – המחשבים בקוריאנית מלאה (לא חשבו להכין לעובדים הזרים מחשבים באנגלית, למשל). חוץ מזה, אסור להשתמש בדיסק און קי אז איך נעביר את החומר שנקבל מהם למחשבים שלנו?
בינתיים בודקים את הטלפונים שקיבלנו מהחברה לשימוש בקוריאה. יש אפילו מספר מיוחד שמאפשר חיוג מוזל לישראל. נאדה. המספר המיוחד לא עובד. נו טוב, ננסה את החיוג הבינלאומי הישן והטוב. קדחת, לא עובד. האם ניתן לחייג בחיוג מקומי בין הטלפונים שלי ושל ברק? כמובן שלא. בסוף מצליחים למצוא קידומת חיוג מיוחדת שאם מחייגים לאחריה מספר (מקומי או בינלאומי) זה יעבוד. לפחות לא נותקנו סופית מהאנושות.
מה עושים? איך אפשר לעבוד ככה? בלית ברירה מתקינים שוב את כל סביבת העבודה על המחשבים הקוריאניים. הבעיה היא שהחשש שלנו מפני גניבת קוד ע"י הקוריאנים יחייב אותנו למחוק את כל קבצי המקור והעבודה בסוף כל יום. כמובן שאין מה לדבר על VPN או FTP והגישה לאינטרנט מוגבלת לגלשן בלבד. כן, גם האמולטור של המכשיר שאותו באנו לבדוק לא מצליח להתחבר לאינטרנט – על גבי המחשב של סמסונג. גן עדן. אין איך לעבוד. טוב, אולי ננסה לעבוד קצת עם המכשיר? לא המכשיר אינו מתחבר אף הוא? למה? ככה! יש שם כרטיס SIM לבדיקות של סמסונג, שלא יוצא לאינטרנט. טוב, הגיעה שעת הצהריים – נרד לאכול.
כדי לאכול צריך לנפק תלוש ארוחה ממכונה מסבירת פנים שכל הכיתוב בה קוריאני. בנסיון השלישי עם הדרכה צמודה של ג'ונג הון אני מצליח. בינתיים מתאסף מאחורינו תור ארוך של עובדים רעבים. אף אחד לא פוצה פה – זה מדהים. בכלל הקוריאנים הם עם שקט למדי. בחדר האוכל ניתן לבחור בין מגוון מנות. התפריט מוצג באופן מוחשי בויטרינת זכוכית (פשוט כל מנה מוצגת בפועל על גבי מגש הארוחה). הכל כתוב בקוריאנית והמארחים מנסים להסביר לנו שזה סוגים שונים של בשר. בקר או חזיר, זה לא כל כך ברור. מה שברור זה שברק כבר לא יגע כאן בכלום. אני בוחר במנת שניצלונים שמתבררת כאסופת שרצים מטוגנים במאפה בצק. האורז לבן תפל ודביק. הסלטים לעומתו חריפים כל כך עד שהלשון נשרפת. המנות זערוריות, ובסיום הארוחה אני יוצא רעב עם תחושת שריפה נוראית בפה (אני לא רוצה לחשוב על מה שקורה בבטן המסכנה שלי שהתעללתי בה קשות בביקור הזה).
חוזרים לעבוד באיזור העובדים הזרים. יש גם הרגשה שהיחס לזרים פה דומה ליחס שאנחנו נותנים לעובדים ההודים שלנו, כשאנחנו מארחים אותם. סוף סוף מגיע מר יונגסוק פארק, ומזמין אותנו לישיבה על המוצר והמשך העבודה. אופס, אי אפשר להבין שום דבר ממה שהוא אומר. האנגלית שלו נוראית, (ואולי בשל כך) הוא מדבר בקול חלש שאפילו רחש המזגן מאפיל עליו. בסוף מצליחים לסכם משהו וחוזרים לאיזור העבודה.
מסתמנות מספר תובנות:
אין כוסות לקפה – לכל אחד יש כוס פרטית משלו בה הוא שותה. יש דוקא מכונת קפה, אבל איך שותים. במיוחד לכבודנו מוצאים מספר כוסות חד פעמיות. חד פעמי זה מושג יחסי – כנראה שנצטרך להשתמש בהן מספר פעמים במשך היום.
אין נעליים – כולם מסתובבים במין כפכפי בד. מסתבר שהם מגיעים עם נעליים לעבודה ומחליפים לכפכפים. כדי שיהיה יותר נוח? כדי לא ללכלך את הרצפה או השטיחים? לא ברור. אגב גם במלון יש כפכפים כאלו בכל חדר, וראיתי גם במסעדות שהם חולצים את הנעליים ועוברים לכפכפים. נו טוב. אנחנו מסתובבים בנעליים.
מים שותים בניירות. אתם זוכרים שהייתם ילדים ואבא לימד אתכם איך לקפל נייר ולעשות מזה כוס שתייה? ובכן, עיקרון דומה עובד כאן – יש ניירות שאם פורשים אותם מתקבלת כוס נייר קטנה וממנה שותים לאחר המזיגה ממתקן המים המקוררים. שותים וזורקים. ברק מנסה את זה וכמעט מתפוצץ מצחוק באמצע התהליך. אני נזכר שרק לפני חודשיים לימדתי את דורצ'יק להכין כוס מנייר.
בתחילת הפסקת הצהריים כבים לפתע האורות בכל הבניין. כולנו יצאנו לאכול, וכשחזרנו גילינו רבים מהעובדים נמים על גבי השולחנות כשמוזיקת רקע חלושה ונעימה מתנגנת לה ברקע. בסוף ההפסקה נדלקים האורות וכולם חוזרים לעבוד במרץ. זה מטורף – להם בטח אין בעיה לישון בטיסות כמוני.
צחצוח שיניים. בערב ראינו את כולם מסתובבים במסדרונות עם מברשות שיניים בפה. השירותים מפוצצים במצחצחים נלהבים. מה זה? אין לכם בית? למחרת יתברר שגם בבוקר ובצהריים זה מחזה נפוץ. הם כנראה מצחצחים מייד לאחר כל ארוחה.
שירותים. בכל אסלה מתקן בידה. גם במלון וגם במשרדי סמסונג. מה זה שגעון ההיגיינה הזה? במלון ישבתי יום אחד וחירבנתי להנאתי ותוך כדי כך החל המתקן להשמיע קולות המהום וזרימת מים. אינסטינקטיבית לחצתי על הכפתור האדום עם המילה "STOP" שמצויירת עליו. שניה לאחר מכן מצאתי את עצמי מזנק כנשוך נחש כשסילון מים משפריץ לכיווני מתוך האסלה. מזכיר קצת את הבדיחה על ההוא שאמרו לו: "לא משנה מה יקרה אל תלחץ אל הכפתור האדום". יום אחד סקרונותו גברה עליו והוא לחץ על הכפתור האדום. כשהתעורר בבית החולים שאל את הרופא מה קרה? וזה ענה לו – לחצת על הכפתור שמפעיל את מתקן הסרת הטמפונים.
אגב זה די נחמד שזה מחמם גם את מושב האסלה…
לצערי אין ביכולתי להציג הוכחות מצולמות בשל איסור הצילום – אבל תאמינו לי – הכל אמיתי.
בסוף היום אנו רוצים ללכת ואז מתברר – לא ניתן להוציא את המחשבים הניידים! צריך לקבל מהמארחים שלנו טפסים מיוחדים. הכנת הטפסים תארך זמן מה ובינתיים אנחנו כלואים כאן. בסוף מגיע טופס השחרור ואליו צריך להצמיד את טופס הקליטה הורוד. אוי ואבוי אם אחד מהם יחסר – לא יראו אתכם יותר לעולם.
בחוץ אכן מתברר שהחלפנו מעט מדי כסף בשדה התעופה. אין לנו מספיק כסף למונית חזרה. טוב, נלך ברגל עד לכספומט/בנק הקרוב או עד למלון – הקרוב משניהם. פקידת הקבלה אמרה שזה כעשרים דקות הליכה ברגל ויש לנו את מפת התיירים שלקחתי במלון. מהר מאוד מתברר שעשרים דקות זה למי שמכיר את הדרך. המפה אמנם עוזרת למצוא את הכיוון הכללי, אבל אחרי חצי שעה של הליכה מתברר שקנה המידה שלה כנראה פגום. אה ועוד דבר – אין שמות של הרחובות. מתדלק קוריאני קשיש מכוון אותנו בכיוון הכללי עם תנועות של "יש לכם עוד הרבה ללכת בכיוון ההוא". בכיוון ההוא אנחנו פוגשים גברת קוריאנית חביבה שמפיחה בנו תקווה. אמנם אנגלית היא לא מבינה אבל אפשר להבין ממנה שעוד שלושה בלוקים נגיע לאיזור המשוער שבו אנחנו חושבים שנמצא המלון. ברק רוצה שנעצור לשתות אבל אני מת מרעב לאחר ארוחת הצהריים המפתיעה. בסוף רואים את המלון, בפינת רחוב שבו מתגלגלים עופות שלמים במתקן גריל. בעל הבית מזמין אותנו פנימה בקריאות קוריאניות רמות ואני נענה.
על מה שקרה אחר כך הדעות חלוקות. העובדות מצביעות על כך שבעל הבית הציג לי תפריט עם מנת עוף בגריל. שתינו בירות וכשהמנה הגיעה – העוף היה טעים ביותר. ברק טוען שפירקתי לבד עוף שלם למרות שלי זה נראה מעט יותר, או לא. בכל אופן זה היה טעים והשקיט את הרעב שפקד אותי. כמנהגי בכל ארץ זרה העדפתי לשתות את הבירה המקומית על פני מותגים בינלאומיים. כמדומני שזו היתה קאסה.
סוף סוף הלכנו לישון כמו בני אדם לאחר שתי הטיסות הליליות.

יום חמישי
ארוחת הבוקר במלון – סבירה. יש מגוון של אוכל קוריאני ומערבי (שמשום מה קרוי כאן "יפני"). לא כמו בארץ אבל נסבל. חייבים להחליף כסף אבל השערים במלון גרועים, אז יצאנו לחפש בנק (המלון ממוקם במרכז רובע עסקים, חנויות ובילויים). מגיעים לאיזה בנק, ופקידה לבבית מוליכה אותנו לעמדת ההחלפה, שבה הבחור בקושי מבין מילה וחצי באנגלית. משום מה הם החתימו משהו בדרכונים שלנו בתהליך ההחלפה, אבל לפחות יש לנו כסף קוריאני.
הבוקר מציג עימו בעייה חדשה – כל השקעים במלון ובסמסונג אינם מתאימים למטענים הישראליים שלנו (למעט אלו של הטלפונים הקוריאניים שקיבלנו). היום נפתח בנסיון לשנורר ציוד מן אש מן באש. ברק משיג כבל חשמל קוריאני שמתאים לאחד הספקים של המחשבים הניידים שלנו. למכשיר הנייד שלי שכולל SIM שמאפשר שימוש בדאטה, וכך מאפשר לנו לקרוא אימיילים ולגלוש – לא נמצא מתאם דומה, וצפוי שבסוף היום נתנתק סופית מעולם המידע.
את בעיית העברת המידע בין המחשבים פותרים בשיטה ישראלית – נמצא דיסק און קי שחמק מעיני הסקיוריטטה והוא משמש כמתווך בין מחשבי סמסונג לשלנו. לדעתי זה המתקן שעבד הכי קשה באותו היום. איכשהו מצליחים לעבוד קצת – לא פרודוקטיבי במיוחד.
בצהריים פגישה עם מנהל פרוייקט אחר (גם הוא בעל חזות של ילד בתיכון) לאחר ארוחה שבה הצלחנו למצוא מנת ספגטי!
בסוף היום מתברר שלא עשינו הרבה. נראה שגם הקוריאנים לא ממש זזים. הפעם דאגנו לקבל את טפסי השחרור מוקדם – ויוצאים למלון.
צריך להתעכב קצת על תהליך היציאה ממתחם סמסונג. ראשית יש להצטייד בסט הטפסים המתאים כמפורט מעלה (שזכה לכינוי "הטופס הוורוד"). לאחר מכן עוברים ביציאה מהבניין שיקוף של התיקים שנועד לבדוק שאין הברחת משהו מתוך המשרדים החוצה. לאחר מכן בודק איש הביטחון את התאמת המספר הסידורי של המחשב הנייד לסדרת הטפסים הנלווית. איזה מתח, אי ההתאמה הקטנה ביותר וזהו – אתה ישן עם החסילונים. לאחר שנמצאת התאמה, מודבק המחשב הנייד בסרט דביק שאינו מאפשר את פתיחתו ללא קריעת הסרט.
לאחר מכן מגיעים לשער הראשי שם עוברים התיקים שיקוף נוסף. שוב נבדק המחשב הנייד להתאמת המספר הסידורי לטפסים. לאחר שנמצאה ההתאמה נלקחים ממך הטפסים היקרים לנצח, בכדי שלא תעשה בהם שימוש חוזר. אתה מחזיר את הכרטיס האלקטרוני שקיבלת – והופ הינה אתה עובר בשער לעולם החופשי.
אז זהו, עכשיו אפשר להודות בזה – באותו יום נתגלה מחדל אבטחה חמור בסמסונג – לא שמתי לב שכרטיס האורח תלוי על צווארי וחזרתי איתו למלון.
לאחר התרעננות קצרה במלון יוצאים לחפש מקום לאכול. מכיוון שברק רק שותה, צד את עינו בר בסגנון מערבי שהמוטיב גינס חוזר בו בכל פינה. הסכמתי ונכנסנו. בפנים מתברר שיש הרבה בירות רק לא גינס. למה? לא הצלחנו להבין את ההסבר בקוריאנית שתובל באנגלית עילגת של המלצר.
בתפריט אני רואה מנה שנראית כמו סטיק פילה עסיסי וטעים. מזמינים, ולאחר זמן מה מגיעות צלעות חזיר ברוטב כהה ובכמות מפתיעה בנדיבותה. נו טוב זה לא סטייק אבל ננסה את זה. המנה מתבררת כטעימה ביותר ואף משביעה. חוזרים למלון לקראת יום המחר.

יום שישי
צריך לארוז את התיקים ולהוריד אותם למטה כי מחליפים לנו היום את החדרים. ברק מלחיץ את פקידת הקבלה – הוא חוזר היום מוקדם יותר וצריך את החדר בשתיים. נכון שמחשיך כאן מוקדם (בסביבות שש בערב) אבל בפועל הוא יצא לקראת ארבע כדי להתכונן לכניסת השבת.
בתהליך האריזה אני מטיל בהיסח הדעת את התג הנשכח למזוודה.
מגיעים לסמסונג ואז מתברר – אחד מאיתנו לא החזיר את התג אתמול. מי זה? ברק! אנחת רווחה נפלטת מפי בעוד אני מדמיין את ברק קורס כשכדורי כיתת היורים ננעצים בגופו. מסתבר שפקידת הקבלה הצליבה את התגים כשנכנסנו אתמול, והתג ששכחתי להחזיר היה שלו.
אי אפשר להכנס בלי להחזיר את התג הנשכח, אומרת פקידת הקבלה. מה זה? נחזיר לך את זה מחר, כשנהיה פה שוב, אני אומר. לא אדוני, היא מתעקשת, אתה חייב להחזיר קודם את הכרטיס. אבל הוא במלון, אני אומר, ויקח לי חצי יום להביא אותו, אני מנסה. היא לא נופלת בפח – איפה המלון שלך אדוני? בסווון, מרכז אני ממלמל חלושות. פניה אורו – זה קרוב מאוד היא אומרת. אולי בכל זאת? אני מנסה. במהרה אני מועבר לאורך כל שרשרת הפיקוד עד שאני מגיע לראש מחלקצ האבטחה (נקרא לו מר טגישאקי כי ככה הוא נשמע לי בטלפון). הוא מסביר כי זו המדיניות של סמסונג ואדוני יצטרך ללכת במלון שלו ולהביא את התג.
ברק לוקח את המחשב הנייד שלי ונכנס, ואני חוזר למלון להביא את הכרטיס. בהזדמנות זו, אני חושב, אולי נוכל לפתור את בעיית השקעים? אני נכנס לחנות PHONE & FUN ומנסה להסביר מה אני צריך. בסוף הבינו ומציעים לי מטען קוריאני. לא, אני אומר, אני צריך רק מתאם, מטען כבר יש לי. אין לנו. איפה יש? אולי בהום סטאר. בלילה הקודם ראיתי שלט באותיות אדומות ענקיות – הום סטאר. עכשיו מתברר שזה מן קניון של הכל לבית, כמו קניון איילון + הום סנטר יחד בגודל פי עשר על פני 5 קומות. לאחר חצי שעה אני מוצא את מחלקת החשמל. מוכר אדיב מצליח להבין (די מהר) מה אני מחפש ורץ לעזור לי. בסוף הוא מביא לי את המתאם המבוקש – רק הפוך (מקוריאני למערבי). מתאם כמו שאני צריך אין. בכך נגוזו תקוותי למצוא כאן את המתאם הנכסף (למה לא קניתי בדיוטי פרי במטוס…) ואני סוגר את המכשיר הנייד היקר בכדי לשמר את שארית החיים שעוד נותרה בו.
חזרתי לסמסונג ואנו מנסים לעבוד קצת. לקראת סוף היום פריצת דרך – יש SIM שממש מאפשר להתחבר מהמכשיר לאינטרנט! ככה בטח הרגישו הסטודנטים באוניברסיטת הוואי כשחיברו את המתג האחרון ויצרו את הקשר שלימים יכונה על ידי בני אדם נאורים כ"אינטרנט". אבל ברק חייב לעזוב לקראת השבת, ואני עסוק בניצול רגעי הקישוריות היקרים של המכשיר לבדיקות וקצת למסמכולוגיה הקשורה לפרוייקט.
הערב מגיע וביציאה מהבנין תקלה – הדיסק און קי נתפס בסריקה הבטחונית! לאחר מטח גערות ונזיפות בקוריאנית הוא מוכנס כלאחר כבוד לשקית אבטחה אטומה. זהו. חסל. אין יותר איך להעביר מידע למחשבים הניידים שלנו כאשר אנחנו במתחם סמסונג.
אני מתארגן בחדר החדש שקיבלתי (הרבה פחות מלבב מהקודם) ודופק על דלת חדרו של ברק שהזמין אותי לארוחת שבת. אין תשובה.
היות ואני רעב כי פספסתי את ארוחת הצהריים אני מחליט לצאת לאכול. למה פספסתי? הייתי שקוע בעבודה וירדתי לאכול ב-1:31. לא, זה מאוחר מדי. חדר האוכל נסגר באחת וחצי. הכל כבר חשוך והמגשים כבר פונו – תשכח מלאכול כאן עכשיו.
נכנסתי למקום שהיה בו ציור של פרה על השלט לצד כיתוב קוריאני וללא מחירים. הימור. מסתבר שזה אכן מקום שיש בו בשר בקר (אין הרבה כאלו בקוריאה). אני מזמין בשמחה פילה. מצטערים, אין. בעל הבית מצביע על איזה נתח בשם בלתי ברור. נו טוב, אני אומר לו, תן לי מדיום. איזה מדיום? הוא אומר ומצביע אל מרכז השולחן. רק אז אני שם לב למתקן המתכת שבמרכז השולחן ובו גחלים לוחשות. בתוך דקות מתייצבת לידי גברת חביבה ומפזרת מספר אינסופי של קעריות עם מיני ירקות, רטבים, ושרצים שראיתי לראשונה בחיי. יש לה גם שני נתחי בקר גדולים ודקים שהיא גוזרת במספריים לקוביות ומטילה על פלטת הגחלים הלוחשות. היא מערבבת מיני פטריות וירקות (מהם הכרתי רק את הבצל) ומסמנת לי לאכול. אני מוותר על המקלות ומנסה לדוג את הבשר בכף שלידי. "פוק, פוק" היא זועקת אל המטבח ומישהו רץ החוצה עם מזלג בידו. אני בולס את קוביות הבקר המוקפצות אל מול עיני – דוקא טעים. לאחר מכן הגברת, מסתלקת ואני נותר לבד עם הקעריות. ניסיתי לטעום מהכל, וחלק גם טיגנתי בעצמי – הכל טעים. היה רק איזה ירק אחד חריף לאללה שכמעט גמר אותי וויתרתי עליו בהמשך. הארוחה כולה לא יקרה במיוחד (30 אלף יואן שזה כ-24 דולר או בסביבות התשעים ש"ח אם לא קרה משהו מסעיר בארץ מאז שעזבתי), ומי שרוצה יש לי כרטיס ביקור (בקוריאנית בלבד).
חזרתי לחדר בכדי לגלות שהאינטרנט במלון חופשי (יש כבל רשת בכל חדר). חזרנו לחיק העולם המקושר!
סידורים אחרונים וזהו להיום.

יום שבת
לאחר ארוחת הבוקר במלון אני מגיע למשרדי סמסונג רק בכדי לגלות שהקומה נטושה כולה! אני העובד היחיד כאן! בהמשך היום טפטפו עוד כמה עובדים וקצת זרים.
יום חדש, בעיה חדשה. המכשיר שאתמול התחבר לאינטרנט בשמחה מגלה סימני מרדנות והחיבור היום לא אפשרי. מה קרה? זה הרי אותו מכשיר, עם אותו SIM שהיה בו אתמול. אפילו מצאתי אותו באותה פוזיציה שהשארתי אותו אתמול כשהלכתי. לאלוהי סמסונג הפתרונים. היות ואין הרבה מה לעשות, אני כותב את יומן הביקור הזה.
מחשבה מאיימת חולפת בראשכם – איך הוא יצא היום ממשרדי סמסונג אם אין אף אחד שם, נכון? ובכן, הגאונים בטח ידעו שהם לא יבואו וסידרו לנו את כל הטופסולוגיה לשבת וראשון מראש. מחר אני כבר יודע מראש שלא יהיה כאן אף אחד וננסה לעבוד מהמלון.
בסביבות ארבע וחצי אני נשבר ומחליט לחזור למלון. עד אז הספקתי לשוחח עם הודית חביבה שחשבתי אותה בטעות לעובדת מיקור חוץ זרה כמונו, אבל הסתבר שהיא מסמסונג אינדיה.
ביציאה הפעם אתגר חדש – אני מוציא עימי מהבנין את אב הטיפוס של סמסונג. הצטיידתי מראש בטופס המתאים, אבל אני מצפה בעניין לראות איזו בירוקרטיה כרוכה בדבר? לא נורא – רק אוטמים את המכשיר בשקית אטומה שאסור לפתוח אותה עד היציאה. כשנצטרך להחזיר את המכשיר נעבור שוב את התהליך, ויש אפילו טופס הכנסת מכשיר לשבוע הבא!
נהג המונית שעוצר לי ביציאה מוביל כבר גברת קוריאנית, ולוקח אותי בנוסף. הוא לא מבין בדיוק לאן אני צריך והגברת מסבירה לו. מסתבר שזה בדרך שלה, ויצאה לי נסיעה מוזלת ולו כמה ג'ובות אקסטרה.
במלון אני תופס תנומה קלה, מתרענן ומחליט לצאת לאכול. בלובי אני פוגש את ברק. בחוץ כבר חשיכה והשבת יצאה. מחליטים ללכת לאכול. הפעם בחרנו בצד השני של רחוב אינגי-דונג בו ממוקם המלון. יש שם רובע מסעדות ענקי, ואנחנו נמשכים למקום שנקרא "On The Grill" ובו שולחנות עץ ודלפק מרכזי ארוך מעץ אף הוא. אני שואל אם יש תפריט באנגלית ובעל הבית ממהר לקרוא לחברו "שיודע אנגלית". לאחר מספר הסברים קצרים באנגלית עילגת אני מבין שזו מין ארוחת קומבו של מיני חיות, ואנחנו מתיישבים ליד הדלפק. במרכז הדלפק מקום למחבת גחלים רוחשות שמותקנת בו לאחר כבוד ע"י המלצר (פחות אקסקלוסיבי מהמקום של אתמול, אבל עדיין נקי ואסתטי). אני מקבל קערת מרק עם מן סוג של מאפה ממולא, חריף אש. כמו כן מגוון קעריות עם ירקות ורטבים (רק הבצל ועלי החרדל זוהו בוודאות) ואת הבשר למנת הפתיחה – מספר שיפודים עם נתחי חלק חזיר כלשהו. המלצר צולה אותם מול עיני ואני אוכל (כן הפעם עם המקלות), היה טעים. אחר כך מגיע סטיק ועוד נתח גדול של חזיר – ושוב המלצר צולה ואני אוכל, ושוב – טעים מאוד. לסיום אני מקבל מספר חסילונים גדולים, תמנון, ומספר דיונונים קטנטנים וחמודים. את כל אלה אני צולה כבר בעצמי, ובולס. גם זה היה טעים. בסך הכל הארוחה טעימה ומשביעה במחיר סביר (כארבעים אלף יואן עם הבירות שלי ושל ברק).
חוזרים לחדרים ואני מנסה לראות קצת טלוויזיה. רוב הערוצים דוברים קוריאנית, יפנית או סינית ומציגים חדשות או שעשועונים, כמו בכל מקום בעולם. יש כמה ערוצים דוברי אנגלית מוכרים (סי.אן.אן., נשיונל גיאוגרפיק) ואפילו מצאתי את המחסל ואת מטריקס באיזה שהן תחנות מקומיות, באנגלית עם תרגום קוריאני.
אני מתייאש והולך לישון.

יום ראשון

אני על רקע הרחבה במבצר הואסונג

אני על רקע הרחבה במבצר הואסונג

היות ובארץ כולם ישנים ובסמסונג לא עובדים, ואין אימיילים חדשים, אני מחליט לטייל קצת בעיר.
ביקרתי במבצר הואסונג, הנחשב כאתר מורשת עולמי. זהו מבצר ששימש כארמון זמני למלך ג'אונג-ג'ו (ותרגום השם הקוריאני הוא ארמון זמני). הולכים לאורך החומות ויש מיצדים, מגדלי תצפית או שטחי אימון והיערכות עם מבנים מבוצרים בסגנון סיני. מקום נחמד. ביציאה אני משוטט קצת לאורך הנחל החוצה את העיר, ושוק ססגוני, צבעוני וריחני השוכן למרגלות המבצר.
בסיור לאורך הנחל והשוק נתקלות עיני בחנות הנושאת את סמל צלב הקרס. רק בארץ יסבירו לי

צלב קרס

צלב קרס

יודעי דבר שזהו סמל בודהיסטי ידוע ואין למקום שום קשר לנאצים או למה שהסמל הזה מייצג בתודעה היהודית.
הגשם מתחיל להתגבר, וגם שעת העבודה בישראל מתקרבת ואני מחליט לקחת מונית חזרה למלון כדי לעבוד קצת.
לקראת הערב מתגבר שוב הרעב ואני גורר את ברק שוב לעיר. בדרך חזרה מהמבצר שוטטתי בכל הרבעים הקרובים למלון בנסיון למצוא חנות צעצועים כדי להביא איזו שהיא הפתעה לילדים. לשווא. אך ראיתי את רוב המסעדות הקיימות באיזור. הפעם אנחנו מתיישבים במקום שנראה מלא במקומיים, ובו מגישים נתחי בקר עם מגוון ירקות ורטבים, להכנה עצמית על הפלטה שבמרכז השולחן. אני כבר רגיל לזה וצולה את הנתחים במיומנות. ברק מוריד כרגיל שתי בירות. המסכן לא יכול לגעת בשום דבר שראינו פה (לפחות בארוחת הבוקר יש כמה דברים שהוא יכול להרשות לעצמו).
אנחנו חוזרים למלון ואני אורז לקראת החזרה למחרת. אני צריך להיות בשדה באיזור 8:30 וזה אומר לצאת מוקדם בבוקר מהמלון.

יום שני
דוקא ביום הקריטי הזה הנייד הקוריאני מכזיב וההשכמה לא פעלה. למזלי התעוררתי בזמן והחלטתי לדלג על ארוחת הבוקר. לאחר צ'ק אאוט מהיר, מסתבר שיש הסעה מהמלון למלון הטירה ומשם יש שירות אוטובוס ישיר לנמל התעופה הבינלאומי באינצ'און (12000 וון).
קצת אחרי שמונה אני כבר בשדה התעופה. נפטר מהכסף הקוריאני (הפעם בחרתי באירו) ומשוטט בדיוטי פרי כדי למצוא מתנות לילדים. נאדה. יש עדיין תקווה שבהונג קונג אני אמצא משהו. אם לא – נדאג כבר למשהו מהארץ…

ביבימבאפ

הוראות הכנה לביבימבאפ

בטיסת קוריאן להונג קונג הדיילות אדיבות ומנומסות. הצעירות נראות כמו בובות חרסינה עם מדי הדיילת הירוקים והסרט בשיער. אחת מהן מגישה לי מנה קוריאנית מסורתית – ביבימבאפ – בקר ואורז. כשהיא רואה את המבט המבולבל שבעיני היא מגישה לי דף הוראות הכנה "למערביים": יש לשפוך את האורז מהקערית שלו לקערית הבשר והירקות. להוסיף משחת פלפל קוריאני חריפה (אדום). לשפוך שקיק שמן שומשום, לערבב, ולאכול. דווקא היה טעים, ביחד עם מרק האצות שהוגש עם זה.
כשאני נוחת בהונג קונג מתברר לי שצעצועים כנראה כבר לא אקנה כאן. רובוטריק בגודל בול עולה כ-60 דולר! וכדי שלא יריבו צריך שניים מכל דבר. תשכחו מזה, אני חושב לעצמי, צעצועים נקנה כבר בארץ.

מאבטח חברה'מן

מאבטח חברה'מן

בשעות ההמתנה לטיסת ההמשך חזרה לארץ אני צופה מבעד לקיר הזכוכית בצוות הקרקע מכין את המטוס לטיסה. ממלאים דלקים ושאר מיני נוזלים, והסינים מטפלים בהטענת הכבודה. כל עובד סיני שמגיע לרחבה נבדק על ידי איש ביטחון ישראלי באמצעות מגנומטר וחיפוש גופני. לאחר שהמאבטח מסיים את החיפוש הוא טופח על גבו של הנבדק ב"צאפחה" ישראלית אופיינית – סע חביבי, אתה בסדר.
הטיסה חזרה היתה הגרועה שבכל הטיסות במסע הזה. לא היה מקום לרגליים, והנוסעים מפטפטים כל הדרך. בקיצור לא ישנתי רגע, אבל ראיתי שלושה סרטים והספקתי לגמור לקרוא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
42 ולהתראות במסע הבא…

מספר אבחנות על קוריאה והקוריאנים:
אין כמעט קוריאנים שמנים. רוב הקוריאנים נמוכים ורזים. לפעמים הרגשתי שם כמו נפיל. נדיר לראות קוריאני שמן (ולצורך הענין גם ראיתי יחסית מעט קרחים). רובם גם חלקים. בהתחשב במנות הזערוריות שראיתי אותם אוכלים בארוחות זה לא כל כך מפליא. גם היעדרו של הלחם מהתפריט עוזר כנראה.
הקוריאניות הצעירות נראות כמו בובות קטנות. רוב הנשים הקוריאניות שטוחות במונחים מערביים, ורק הזקנות יותר מפתחות חזה שהיה נחשב לסביר באזורנו.
נקי. הרחוב הראשי בעיר נקי יותר מהרחוב בו אני גר ביהוד. בכלל, מסתמן שהקוריאנים הם עם נקי יחסית, ובטח בהשוואה לישראלים.
אין ציפורים, חתולים וכלבים. בכל מהלך הביקור לא זכיתי לראות ציפור אחת (מלבד מספר פסיונים, מוגנים ככל הנראה, במבצר הואסונג) או חתול. ראיתי מספר מועט של כלבי מחמד ושמירה (ניתן לספרם על אצבעות הידיים). אמנם בניגוד לדיעה הרווחת לא ראיתי מסעדות בהן מוגש בשר כלבים, אם כי יתכן שעברתי כמה כאלה וחוסר ידיעת הקוריאנית גרם לי לפסוח עליהן… – אך זו עובדה שראיתי מעט מאוד כלבים בביקור הזה. גם היעדרם של הציפורים והחתולים אינו ברור.
שקט. גם בעבודה וגם ברחוב הקוריאנים הם עם שקט יחסית. רק במסעדות זכיתי לשמוע אותם מדברים וצוחקים קצת.

צבעוניות

צבעוניות

צבעוני. למבקר מערבי נראה הרחוב הקוריאני צבעוני וצעקני בצורה קיטשית כמעט. השילוט אינו אחיד וכל צבעי הקשת מופיעים בו חופשי בעירבוביה מוחלטת. בערב, שלטי הניאון והתאורה הצבעונית משווים לאיזור הבילוי מראה של צ'יינהטאון טיפוסי. ניסיתי לתפוס את התחושה הזו אבל המצלמה הגרועה של הנייד לא מעבירה את זה באותה אינטנסיביות שהעין המערבית שלנו סופגת את זה.

תגובה אחת בנושא “מה שאנשים עוברים בשביל הסלולרי שלכם

  1. מירון!
    גרמת לצוות שלם של עובדי סמסונג בארץ להקרע מצחוק! :)))
    אנחנו חווים את אותו הדבר כל פעם מחדש…
    סחטיין על הכתיבה!
    נדבר,
    אופיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *