דוד גוגל משחק בקוביות

הכל בחיים מקרי.
רבים סבורים כי אין מקריות בחיים וכי הכל נקבע מראש. המפורסם מביניהם היה אלברט איננשטיין שאמר: "אלוהים אינו משחק בקוביה". ובכן, האם הוא האמין, כרבים אחרים בקיומו של אלוהים או יישות עליונה אחרת המכתיבה את מעשינו?
אחרים מאמינים במזל, קארמה או מוג'ו.
אני מאמין שהכל מקרי ואנו מנווטים בזרם של אירועים סטטיסטיים מקריים בכדי להעלות את ההסתברות שלנו לתוצאה מוצלחת (מבחינתו).
היות וכך, החיים מזמנים לנו לעיתים רצף של אירועים משעשעים המדהימים אותנו בסמיכותם (ושאנו נוהגים לכנות בשם צירוף מקרים).
כבר אמר מאן דהוא: הסביר והבלתי סביר שונים זה מזה שוני של תדירות ולא שוני של מהות. ובכן, אותו צירוף מקרים – אם האירועים שבו היו קורים בנפרד – לא היינו עוצרים אפילו לשנייה בכדי להתעכב עליהם. לא כך הוא שרצף האירועים גורם לנו לתמוה האם יש יד מכוונת מאחורי המקריות?
אתמול זה קרה גם לי. ובעקבות המאורעות התחלתי לחשוב על מקריות, הסתברות, וצדק פואטי. לעצלנים שבכם – המסקנה בסוף.
להמשיך לקרוא

מפעל מאושר?

לאחרונה הזדמן לי לעבוד על יישום לפלטפורמה ניידת חדשה. היות ולא היה לנו יישום לפלטפורמה כזו בעבר (אנדרואיד, אם אתם חייבים לדעת) שמחנו על ההזדמנות לתכנן את ארכיטקטורת היישום נכון, מבלי לרשת את חוליי הארכיטקטורה ביישומי הפלטפורמות הניידות האחרות שלנו.

במסגרת תכנון העל (High Level Design) ביקשתי מאחד המפתחים המוכשרים שלי לדאוג לכך שכל שירות של היישום יהיה מנותק מהשירותים האחרים, והטיפול בו יתבסס על הקצאה בזמן ריצה באמצעות מפעל מחלקות (אוי כמה שזה נשמע רע בעברית, הכוונה כמובן ל- Class Factory). להמשיך לקרוא

איזו שורה נוריד היום?

אנשים אוהבים לכתוב. הרבה מאוד אנשים אוהבים לכתוב. יותר אנשים אוהבים לדבר, אבל המון אוהבים לכתוב. והרבה. מתכנתים הם גם אנשים (ובכן, זה עדיין טעון הוכחה אבל בואו נצא מנקודת הנחה שזה נכון) וגם הם אוהבים לכתוב, והרבה.

באחד הפרוייקטים שבהם טיפלתי, עברה התוכנה מספר גלגולים שכללו התחלת פיתוח במיקור חוץ, המשך פיתוח עם פרילנסרים וסיום הפיתוח בבית החברה.

אפשר להגיד הרבה דברים טובים לזכותם של המפתחים ההודים, אבל ארכיטקטורה נכונה וקוד יעיל אינן הנקודות החזקות שלהם. מצד שני, ממש כמו אחד מהמנקים שלי בעבר, הם ישמחו לעשות תמיד מה שתגיד להם. צריך להוסיף תכונה קטנה ליישום – אין בעיה, שליכטה אחת ומאות שורות קוד חדשות נוספו. אין תכנון, אין פרקטיקות פיתוח מקובלות, אין תצורות תכנון (Design Patterns) – יש רק עבודה הודית קשה וארוכה שמניבה עשרות שורות קוד חדשות.

להמשיך לקרוא

מה שאנשים עוברים בשביל הסלולרי שלכם

קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה

יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.
להמשיך לקרוא

קודאק כרום – סופה של תקופה

Kodakchrome

Kodakchrome

קודאק הודיעה לאחרונה כי היא מפסיקה לייצר את סרט הצילום הצבעוני הידוע שלה, קודאק כרום.

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת גורמת במקרים רבים לדחיקתן של טכנולוגיות ישנות מעל במת ההיסטוריה. במקרה הזה דוחקות המצלמות הדיגיטליות את יריבותיהן האנאלוגיות.

בכלל, טכנולוגיות אנאלוגיות הולכות ונעלמות מעל פני האדמה. בארה"ב (ובקרוב גם אצלנו?) כבר הפסיקו את שידורי הטלוויזיה האנאלוגיים. ויש עוד אינספור דוגמאות אחרות להשתלטות הדיגיטלית.

אהבתי את המצלמות עם סרטי הצילום. כל תמונה דרשה השקעה ותכנון מדוקדק, ותמונה טובה בהגדלה עלתה באיכותה על ההגדלות הדיגיטליות. אבל גם אני נכנעתי לנוחות ולמהירות שבצילום הדיגיטלי.

מישהו רוצה אריזה חתומה של קודאק כרום (פג תוקף בשנות התשעים)?