קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה
יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.
להמשיך לקרוא