לאון יוסף (1922-1948) – ליום הזיכרון לחללי צה"ל.

לאון יוסף (מקור: אתר "יזכור")

בכל שנה אנו חווים את המקבץ הכבד של ימי הזיכרון. הראשון, לשואה ולגבורה, לאחריו יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ומיד במעבר חד לחגיגות יום העצמאות. השנה נחגוג 65 שנים לעצמאותנו. לא בכדי נבחרו ימים אילו בצמידות וסיפור חייו הטרגי של לאון יוסף הוא סמל לקשר הזה.

 לאון יוסף נולד ב-1922 בעיר פלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה לחנה ושמעון, פועלים קשי יום. הוא סיים את בית הספר היהודי בעירו והחל לפרנס את משפחתו כסנדלר. בסוף שנות ה-30 החל השלטון בבולגריה לרדוף באופן ממוסד את יהודי המדינה וב-16 בספטמבר 1939 החליטה הממשלה הבולגרית לגרש  4,000 "נתינים זרים" ששהו על אדמת בולגריה. מאחורי המינוח "נתינים זרים" עמדו כמובן 4,000 יהודים וביניהם יוסף ומשפחתו. הם נעצרו והושלכו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה, ולאחר תלאות רבות הצליחו להגיע לעיר הנמל וארנה שעל חוף הים השחור.

בווארנה, במימון ארגון הג'וינט עלו לאון יוסף ומשפחתו על אניית מעפילים פרטית בשם "סלבדור" שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו, דמות השנויה במחלוקת. קונפינו ניהל מבצע העפלה פרטי  מבולגריה ודרכה, ובמסגרתו כבר הפליגו הספינות: "אגיוס ניקולאוס", "רודניצ'אר" (א'-ד') וה"ליברטאד". ה"סלבדור" הייתה  מפרשית רעועה ללא מנוע אשר בלחץ המשטרה הבולגרית הועלו עליה 352 מעפילים. ב-3 בדצמבר 1940 יצאה הספינה לדרכה וב-12 בדצמבר טבעה מול העיירה סיליברי בטורקיה, אשר לחוף ים השיש. 238 מעפילים ובהם 66 ילדים ונערים טבעו באסון הנורא, ולאון יוסף איבד את אימו, אחותו ושני אחיו הקטנים. מכל משפחתו נותר לו אביו שמעון.  

שרידי ה"סלבדור" על חוף סיליברי שבטורקיה. (מקור: קרן ויקימדיה, איזי אלמוג, "כולנו בולגרים")

 קברי נספי הסלבדור בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים. (מקור: קרן ויקימדיה, ד"ר אבישי טייכר)

בדרך לא דרך, הצליחו לאון יוסף ואביו לעלות לישראל, ויוסף שלא "מצא את עצמו" הצטרף לכוחות המגן ושירת כשומר ונוטר בקיבוצים שונים. בהמשך, הצטרף ל"הגנה" ונטל חלק בקרבות שפרצו, בעיקר לאחר אישור "תכנית החלוקה". ב-16 במרץ 1948 נקלעה כיתת לוחמים חברי קיבוץ בית קשת, בפיקודו של עלי בן צבי (בנו של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה השני), למארב. שבעה לוחמים וביניהם עלי נהרגו ואחד הצליח להגיע פצוע לשערי הקיבוץ. כוח מגדוד "ברק" של חטיבת גולני הגיע למקום ונקלע לקרב עם לוחמים מהשבט הבדואי ערב א זביח. בשל הגשם השוטף הסתבך הקרב. שלושה מלוחמי גדוד ברק וביניהם לאון יוסף נפלו בקרב והכוח נאלץ לסגת ולהשאיר את הגופות בשטח. לאון יוסף נקבר בקבר מאולתר באשדות יעקב וב-1950 הועבר לחלקה הצבאית בהר הרצל. ב-1964 הועלו עצמותיהם של הנספים באסון הסלבדור לישראל ונטמנו בחלקת המעפילים בהר הרצל.

שם, בהר הרצל, חלקה ליד חלקה קבורים יוסף לאון ומשפחתו.

"מעריב", 17 במרץ 1948

לוח הנצחה לנספים באסון ה"סלבדור", המוצב בחלקת המעפילים בהר הרצל. (מקור: קרן ויקימדיה, ד"ר אבישי טייכר)

כמה הגיגים על "מוזיקה מזרחית" או "ים-תיכונית"

המוזיקה הפופולארית המכונה "מזרחית" או "ים-תיכונית" לא החלה עם משה פרץ
ודודו אהרון, אפילו לא עם "המלך" –  זהר ארגוב.
 
כן,כן, גם זה קשור להיסטוריה.
תתפלאו, אבל בכדי למצוא את שרשיה של המוזיקה המכונה "מזרחית", עלינו לחזור לפחות 70 שנים לאחור בזמן. (למה המכונה – כי לטעמי זו מוזיקה ישראלית עם מאפיינים מהמזרח).
 
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, נוצר בארץ סגנון מוזיקלי ייחודי שכונה סגנון ימתכוני, אשר התאים לצרכים החברתיים והאידאולוגיים של החברה והמדינה שבדרך. לז'אנר או בעברית:לסוגה, היו מספר ענפים מובילים כגון: "עבודת האדמה / אווירה כפרית".
אחד המלחינים המובילים בסוגה היה נחום נרדי וכדוגמא ניתן לציין את "שיר העבודה והמלאכה" –
"מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב", או יא חלילי יא עמלי, הטנדר נוסע ועוד. (ברסלר לאורה, הסגנון הימ-תיכוני במוזיקה הישראלית, 1983) סגנון זה היה אבן היסוד ל"מוזיקה המזרחית". החל מאמצע שנות ה-50 פעלה להקת השובלים אשר חבריה בני שכונת שבזי נחשבו לחלוצים בתחומם, אך הרפטואר שלהם כלל בעיקר "שירי ארץ ישראל".
 
בשנות ה-60 חלה דעיכה במוזיקה הימתכונית, עם חדירתה של השפעה מערב אירופית למוזיקה בישראל ובכלל זה השימוש בכלי נגינה חשמליים. בראשית שנות ה-70 קם סגנון ים-תיכוני חדש אשר שילב בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40, ובין המוזיקה האירופית, תוך שימוש בכלי נגינה חשמליים והשפעה בולטת של מוזיקה יוונית. נציגי המוזיקה היוונית כגון אריס סאן וטריפונאס היו כוכבים בולטים על הבמות בארץ.
 
שתי נציגות בולטות לסגנון החדש היו להקת צלילי הכרם עם הסולן יוסי לוי (דקלון) ולהקת צלילי העוד עם הסולן רמי דנוך והגיטריסט יוצא הדופן יהודה קיסר. פריצתן של הלהקות ליוותה את גל המחאה החברתי שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שהוביל בין השאר "למהפך" של שנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מדובר במוזיקה שאז נחשבה כמעט מחתרתית ונמכרה בקלטות ("קסטות") audio בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב וזכתה למעט מאד דקות שידור ברדיו המתנשא של אותם הימים.
איך אמרה גולדה מאיר על הפנתרים השחורים: "הם לא נחמדים".
 
צלילי הכרם נטתה יותר לכיוון המסורתי ושירתו של דקלון היתה בהגייה בולטת, עניין שהקשה עוד יותר על חשיפתה לקהל הרחב. צלילי העוד, דרך יהודה קיסר נטתה יותר לכיוון הרוק עם מאפיינים יווניים וזכתה להצלחה גדולה יותר, תוך שהיא עושה שימוש בטקסטים של נתן אלתרמן (חנהלה התבלבלה, גדליה רבע איש). הלהקה יצרה קשר היסטוריוגרפי ישיר בין המוזיקה הימ-תיכונית של שנות ה-40 לסוגה החדשה כאשר יצאה עם עיבוד לשיר גדליה רבע איש. השיר גדליה רבע איש, נכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי משה וילנסקי והושר על ידי אסתר גמליאלית עוד בשנות ה-40/50.
 
צלילי הכרם ובעיקר צלילי העוד היו אבן היסוד לכל הזמרים והזמרות שצמחו משנות ה-80 ועד ימינו.
השיר "חסידה צחורה" של להקת צלילי העוד נחשב לאחד השירים הטובים ביותר אם לא הטוב מכולם
בסוגה הנ"ל, וזכה לעשרות גירסאות כיסוי.