"נס יהדות בולגריה"- 10/03/1943

היום 10/03/2008,לפני 65 שנים ניצלו 48,000 יהודי בולגריה, מגירוש אל מחנות ההשמדה הנאציים (רובם, כנראה יועדו למחנה טרבלינקה).
ב9/3/1943 בשעות הבוקר,חותם המלך בוריס השלישי, על צו גירוש לכל יהודי בולגריה, בלחץ הגרמנים, אשר שלטו בבולגריה מאז 1941 (למעשה, הוזמנו אליה ללא קרב).
בערי השדה ,(לא בעיר הבירה סופיה), החלה משטרת משרד הפנים הבולגרית, להדפק על דלתות בתי היהודים, ונציגיה הודיעו ליהודים להכין חבילות בגדים לכל בני הבית, עם שני פריטים מכל סוג, לקראת גירוש אל מחוץ למדינה.
בתאריך 09/03/1943, בערך בשעה 16:00, הוטל עוצר בעיר פלובדיב, (העיר של אמנו לוסי), בה נאמד מספר היהודים ב 5,000.
בתאריך 10/03/1943,בשעה 02:00, החלה אקצייה בכל העיר פלובדיב, היהודים נאספו בחצר
בית הספר (המכונה בלאדינו אל קורטיג'ו), ושם המתינו באימה.
בעת הזו,שנת 1943, כבר היה ידוע היטב על רצח היהודים המתבצע במזרח אירופה ויהודי פלובדיב, ידעו שהם הולכים אל מותם.
כך,מתוך ידיעה זו,ארגן רב העיר קריאת "שמע ישראל" המונית, בקול צעקה רמה, אשר נשמעה היטב ברחבי העיר ולקריאה זו הוסיף תפילה מצמררת : "שלא נהייה לסבון".
בתאריך 10/03/1943, שעה 06:00, פותחים שוטרי משרד הפנים הבולגרי, את דלתות חצר בית הספר, והחלו מובילים את היהודים אל עבר תחנת הרכבת,שם המתינו להם חיילים גרמנים.
באמצע הדרך,הודיע לפתע מפקד המשטרה בעיר לכל היהודים,לשוב לבתיהם וכי צו הגירוש בוטל ע"י המלך בוריס.
יהודי העיר ההמומים חזרו לבתיהם ומאז ועד לשחרור בספטמבר 1944 לא נעשה נסיון גירוש
נוסף בערי השדה, אלא רק גירוש של היהודים מסופיה אל ערי השדה בתאריך 24/05/1943.
(המלך ביטל את הצו עוד בלילה,אבל המידע הגיע לערי השדה רק בבוקר).

מי אחראי לביטול הצו: הכנסייה הפרובוסלבית הבולגרית אשר איימה בהטלת חרם דתי על המלך, סגן יו"ר הפרלמנט הבולגרי דימטר פשב וקומץ של פוליטיקאים אמיצים, אשר חרפו נפשם למען הצדק האנושי והצליחו לשכנע את המלך לבטל את הצו.

בשנת 1947 כבר היו בבולגריה 51,000 יהודים, ובין השנים 1947 ועד 1950 עלו מרביתם לישראל.

למה נותר הסיפור עלום כל כך הרבה שנים?
צירוף של אינטרסים. מחד המשטר הקומוניסטי אשר העלים את כל ההיסטוריה הקשורה לפועלו של המלך, כולל התנגדותו לגירוש ומאידך, סלידת הקומוניסטים מהממסד הדתי הפרובוסלבי. וגם אצלנו, כתוצר של מערכת החינוך, היתה בעייתיות לתאר מערכת כנסייתית באור כל כך חיובי ואמיץ, במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בה כל הכנסייה מתוארת באור אחר לגמרי.

זהו סיפורו של "נס יהדות בולגריה"-היום לפני 65 שנים.

(באדיבות מוטי כנרי)

ההיסטוריה חוזרת: שליחת הודעות אימייל במהירות גבוהה לפני 200 שנה

לו-טק מגזין פרסם מאמר פרי עטו של כריס דה דקר המתאר אב כמעט נשכח של האימייל: הטלגרף האופטי.
בשנת 1791 הצרפתי קלוד שאפה פיתח את הטלגרף האופטי. הודות לטכנולוגיה הזו, הודעות יכלו לעבור מרחקים גדולים במהירות, ללא צורך בדוורים, סוסים, חוטים או חשמל. בתוך כמה שנים ניתן היה לשלוח הודעות ברחבי אירופה במהירות טיסתו של מטוס ובאופן אלחוטי ללא צורך בחשמל.
רשת הטלגרף האופטי הורכבה משרשרת של מגדלים… שנבנו במרחקים של 5 עד 20 ק"מ זה מזה. בכל מגדל הוצב מפעיל, טלגרפר, שהשקיף בטלסקופ אל המגדל הקודם שבשרשרת. הדגל שבראש אותו מגדל הוצב לצורה מסויימת אותה העתיק המפעיל במגדל שלו. הודעה יכלה לעבור מאמסטרדם לוונציה בתוך כשעה. מספר שנים קודם לכן, רוכב על סוס היה נדרש לפחות לחודש בכדי להעביר את אותה הודעה.
הרשת שימשה את הצבא והתקשורת המדינית בלבד, לציבור הרחב לא היתה גישה אליה – למרות שהיא שימשה לפרסום שערי מניות ומספרים זוכים בהגרלות מזל.
נסיון להקמת רשת דומה בצפון אמריקה נחל כשלון. המאמר של כריס דה דקר מתאר רק את הרשת המצליחה יותר, באירופה.
ניתן לקרוא את המאמר השלם כאן:
http://www.lowtechmagazine.com/2007/12/email-in-the-18.html

אגוזים

דור חזר היום מהגן עם שקית של אגוזי מלך ואגוזים חומים, ועלה בי זכרון ישן מילדותי: סבא חיים מגיע לביקור לפני פסח ומחלק לילדים אגוזים חומים ועגולים.

כל הפסח שיחקנו איתם, ולאחר חופשת החג הארוכה – פיצחנו ואכלנו.

נוסטלגיית היטק

נתקלתי לאחרונה במאמר ישן מגליון "עסקים" של מעריב שהתפרסם בתאריך 25 באפריל 2000. כותרת המאמר "הסטארט-אפיסט", ולהלן חלק מהכתוב תחת הפיסקה "1 – החבר'ה מהצבא" (כל הזכויות שמורות כמובן למעריב):

1 החבר'ה מהצבא

הדוגמא המובהקת שעולה כשמדברים על המודל של החבר'ה מהצבאהיא צ'ק פוינט. הסיפור על שלושת החברים (שהמוכר שביניהם הוא גיל שוויד) שהכירו בצבא ושהצליחו בגדול – מעצים את המיתוס, שממשיך להתקיים בגלגולים חדשים.

רמאל לוין בן 27, קלי מורד בן 35, בנימין תומר בן 40, ודן הוד בן 30, הם דוגמא נוספת למודל הזה. הארבעה הם המייסדים של חברת TellAPal שפיתחה מערכת לניהול והפצת מידע בטלפונים סלולריים ובפאלם-פיילוטים.מייסדי חברת מובימייט

לוין: "נפגשנו בצבא, בממר"ם, קלי היה המפקד של דן. אני הספקתי לשרת עם שניהם.אחר-כך קלי עזב ודן נהיה המפקד, כשבני שירת במשך השנים כאיש מילואים ביחידה.עוד בזמן ששירתנו חלמנו לפתוח חברה ביחד, לא בקטע של להיות מליונרים אלא פשוט כי אהבנולהיות ביחד ורצינו לעבוד ביחד".

אחרי שהקימו ביחד חברה אחת מובימייד (כך במקור – מ.א.) – ופרשו ממנה, החליטו הארבעה להקים את החברה הנוכחית. "בחודשים הראשונים", מספר לוין "כל אחד מאיתנו ויתר על משכורת מכובדת שהיתה לו במקום אחר, כדי להקים את החברה החדשה. אפילו רעבנו ללחם. לי היתה פחות בעיה כי לא הייתי נשוי. אבל לנשואים שבינינו זה היה הרבה יותר קשה. אין ספק שהעובדה שהכרנו כבר כמה שנים טובות ועבדנו ביחד, תרמה להצלחה ועזרה לעבור את השלבים הקשים בשלום".

העובדה הזו מסבירה גם את חלוקת העבודה, בין השותפים. "ההחלטות מתקבלות במשותף", מסביר לוין, "כשכל אחד תורם במקום שבו הוא הכי חזק. אין פה מקום למשחקי אגו, אני אהיה נשיא החברה ואתה תהיה יו"ר החברה. אני יודע מחברים, על חברות אחרות שנפלו על זה שאנשים התעקשו לקבל תפקידים שלא התאימו להם".

ללוין, שמשמש כמנהל המוצר של החברה, יש – איך לא, רק מלים חמות על הצבא: "כעתודאי, אתה צובר כל-כך הרבה נסיון שזה פשוט לא ייאמן, השיטות של הצבא הן כל-כך מדהימות שאני לא מבין איך לא מיישמים אותן בחוץ וחוסכים הרבה מהחומר התיאורטי שנלמד באוניברסיטאות ושלעיתים הוא חסר תועלת".

המשך המאמר דן בחברות ונושאים אחרים.