עדי רואה את הפרומו למי רוצה להיות גיבור על 2 (דרך אגב, מי צופה בזבל הזה?) ואומר:
"אבא תראה, יש פה קוקמיקס של גיבורי על".

בדור נכנס שגעון – להביא לגן משהו שהיה.
מה זה? אני שואל.
הוא מספר שחבר הביא לגן צבתות של סרטן שמצא בטיול. גם דור רוצה.
טוב, אני אומר, נצא לטייל בשדות שליד הבית…
לא, הוא כועס, אני לא רוצה משהו שכעת, אני רוצה משהו שהיה. פה ליד הבית אין דברים שהיו, רק דברים שכעת.
…
נסעתי בשבת עם דור ועדי לטייל בגבעת האירוסים ליד עיר ילדותי. פתאום מצאנו המון קונכיות ריקות של שבלולים (לאן הם נעלמו זו שאלה מעניינת בפני עצמה). אספנו כמות נאה בקופסה קטנה. סוף סוף יש לנו משהו שהיה (ולא כעת).
…
אתמול דור הציג את זה בגן וסיפר שהחלזונות היו סבא וסבתא, ומתו, וכך נשארו רק הקונכיות שלהם. הוא היה מאושר עד הגג. גם לו יש משהו שהיה.

חזרתי מהאזכרה במלאת שנתיים למותו של יוסי נהרדע. היום התחיל בבוקר שטוף שמש, אך ככל שהתקרבתי לבית העלמין ירקון התקדרו השמיים והנוף האפיר.
היה עצוב לראות איך כל שנה מתמעטים האנשים הנאספים לכבד את זכרו של יוסי. מלבד הגרעין הקשה של המשפחה והחברים הקרובים אשר חוזרים בכל שנה, התמעטו הנאספים יחסית לאזכרה בשנה שעברה. ממובימייט הגיעו עידן וחברתו, אופיר, דריו, רנה ואורית.
הצטערתי מעט לראות שהטקס לבש אופי דתי יותר השנה. אינני בטוח שזה היה רצונו של יוסי (אם כי אני בטוח שזה היה רצון המשפחה). נקראו פרקי תהילים וקדיש, ונאמרו מספר מילים על פרשת השבוע בה מוזכר יוסף שהגן על אימו (נו טוב, אף פעם לא הייתי חזק בקטע הזה – תסמכו עלי שהדובר קישר איכשהו בין יוסף התנכי ליוסילה שלנו).
לקראת סוף דבריו החל לרדת גשם ונזכרתי בקלישאה של "השמיים בוכים עליו". מעניין אם השמיים בוכים גם על אלו שנפטרים בקיץ?
בסוף הטקס בכתה אימו שנראה כי לא השלימה עדיין עם מותו. שערה הלבין כולו ונראה כי היא הזדקנה מאוד מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותה.
נזכרתי כיצד הייתי נוזף בו כאשר הקוד שכתב לא תאם את ציפיותי, וכאשר הייתי מהסס לרגע (מן הסתם בשל מצבו) היה אומר – תתייחס אלי כאל כל מפתח אחר. נזכרתי כיצד פגשתי אותו בבית החולים, כחודש לפני מותו. הייתי טרוד עם המחלה של עדי (הם טופלו באותה מחלקה) והוא עודד אותי למרות שכבר היה חלש מאוד ותשוש.
הנחתי אבן על המצבה (אף היא יחודית לאופיו וסגנונו) והלכתי. לא עברתי הלאה, הלכתי. בדרך הביתה עוד חשבתי עליו ועל דרכו של עולם.
כשהגעתי הביתה שוב זרחה השמש, ומצב רוחי התעודד. שמחתי בחדשות ששמעתי מאופיר.
יוסי. שנתיים למותו.

השאלה הבאה ניתנה במבחן בכימיה באוניברסיטת וושינגטון.
התשובה של אחד התלמידים הייתה כלכך מעמיקה שהפרופסור שיתף אותה עם חבריו לעבודה, באמצעות האינטרנט, וכך, יש לנו את האפשרות ליהנות ממנה גם כן.

שאלת בונוס: האם גיהינום פולט חום או קולט חום?
רוב התלמידים כתבו הוכחות ע"פ חוק בויל (גז מתקרר כשהוא מתרחב, ומתחמם כשהוא נדחס).
אחד התלמידים, בכל אופן, כתב את הדברים הבאים:

ראשית, אנו צריכים לדעת כיצד המסה של הגיהינום משתנה במשך הזמן.
לכן, נצטרך לדעת את התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, ואת התדירות בה הן יוצאות משם.
אני חושב שנוכל להניח כי כאשר נשמה נכנסת לגיהינום, היא לא תצא משם.
ולכן, נשמות אינן יוצאות.לגבי התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, נסתכל על הדתות השונות הקיימות בעולם כיום.
רוב הדתות מאמינות שאם אינך משתייך להן, מקומך בעולם הבא – בגיהינום.
כיוון שקיימות יותר מדת אחת כזו, נניח כי כל הנשמות נכנסות לגיהינום.
עם תדירויות ההיוולדות והמוות בעולם כמו שהן, נוכל לשער שמספר הנשמות בגיהינום הולך וגדל כפונקציה מעריכית.
כעת, נסתכל על הקצב בו הגיהינום מתרחב לפי חוק בויל, הקובע שבשביל שהטמפרטורה והלחץ בגיהינום יישארו קבועים, הנפח של הגיהינום צריך להתרחב פרופורציונית לכניסתן של הנשמות.

זה נותן שתי אפשרויות:
1. אם הגיהינום מתרחב בקצב איטי יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו, אז הטמפרטורה והלחץ בגיהינום יעלו עד שהגיהינום לא יהיה יציב, ויתפוצץ.
2. אם הגיהינום מתרחב בקצב מהיר יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו אז הטמפרטורה והלחץ ירדו עד שהגיהינום יקפא לחלוטין.

איך נוכל לקבוע איזו מהן היא האפשרות הנכונה?

אם נסתמך על התיאוריה שטרזה (שם פרטי) אמרה לי בתחילת השנה ש-"יהיה יום קר בגיהינום לפני שאני אשכב איתך", ונכניס למשוואה את העובדה ששכבתי איתה אתמול, אז אפשרות מספר 2 צריכה להיות הנכונה. ולכן, אני בטוח שהגיהינום פולט חום וכבר קפא מזמן.
כתוצאה ממסקנה זו שהגיהינום כבר קפוא, ניתן להניח כי אינו מקבל עוד נשמות, ולכן, הוא כבר נכחד.
זה משאיר לנו רק את גן עדן, ובשל כך נוכל להוכיח את קיומה של ישות אלוהית, המסבירה את העובדה שאתמול טרזה המשיכה לצעוק "הו אלוהים!".

לבסוף, התלמיד קיבל את הציון "טוב מאוד".

עדידוש רוצה ללכת לבריכה: "אבא, תלביש לי דגל ים בבקשה".

עדידוש נופל ונפצע. אבא אומר לו: לך לאמא והיא תמרח לך סביעור על הפצע. עדידוש ניגש לאמא ומבקש: "אמא, תתני לי צבי אור".