קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה

יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.
להמשיך לקרוא ←

Kodakchrome

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת גורמת במקרים רבים לדחיקתן של טכנולוגיות ישנות מעל במת ההיסטוריה. במקרה הזה דוחקות המצלמות הדיגיטליות את יריבותיהן האנאלוגיות.

בכלל, טכנולוגיות אנאלוגיות הולכות ונעלמות מעל פני האדמה. בארה"ב (ובקרוב גם אצלנו?) כבר הפסיקו את שידורי הטלוויזיה האנאלוגיים. ויש עוד אינספור דוגמאות אחרות להשתלטות הדיגיטלית.

אהבתי את המצלמות עם סרטי הצילום. כל תמונה דרשה השקעה ותכנון מדוקדק, ותמונה טובה בהגדלה עלתה באיכותה על ההגדלות הדיגיטליות. אבל גם אני נכנעתי לנוחות ולמהירות שבצילום הדיגיטלי.

מישהו רוצה אריזה חתומה של קודאק כרום (פג תוקף בשנות התשעים)?

לסעודיה תדמית של מדינה מתונה עם קשרים ענפים מול המערב.  האם אכן מתונה?,  שהכל עניין של השרדות הממשל בכל מחיר?, או אולי סעודיה חממה אידיאולוגית ואחת מיצואניות הטרור הגדולות בעולם? להמשיך לקרוא ←

אני צופה בשידורי יום הזיכרון, מקשיב לשירים הנוגים ברדיו ותוגה אוחזת בי. אני עוצם את עיני והנה עולה וצפה תמונתך, צעיר בן 24. צעיר לנצח.
לא הכרתי אותך, אך שמעתי את סיפוריו של אבי ז"ל על חייך ומותך. הערצתי אותך על אומץ ליבך ומסירותך למדינה.
נהרגת בשיירת חולדה, ויש המספרים כי כאשר נפצעת בקרב עם נפילת השיירה למארב, סירבת לעכב את חבריך הנסוגים ונשארת עם הפצועים. אומרים שכאשר הערבים התקרבו העדפת למנוע מהפצועים סבל והתעללות ופוצצת את המשוריין עליך ועל הפצועים שהתרכזו בו.

שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, חיים גולדיס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר אחד הפצועים בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד". (מתוך אתר הפלמ"ח)

אילו נשארת בחיים היית היום כבן 85. אדם מבוגר.
בשנה שעברה פקדתי את קברך ביום האזכרה לחללי שיירת חולדה. לא הכרתי את האנשים שנאספו בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולדה ונדמה היה כי לא היו שם אנשים ממשפחתך. מרבית הנאספים היו אנשים מבוגרים, ומספר קטן של צעירים יותר, אולי כמוני, שבאו לחלוק את זכר הרוגי השיירה.
הקשבתי לשיחות שבין הנאספים, וניכר היה בהם שלמרות גילם – רוח הפלמ"ח, ההגנה, והצבא בראשית דרכו עוד מפעמת בהם. היתה שם גברת קשישה שהיתה כמדומני קשרית של השיירה, ועוד אחד שקולו רועם והיה מן המפקדים שניצלו. נכון, היו גם שיחות חולין על המשפחה (שלך לא תהיה) ושמחת חברים ותיקים שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
עם תום האזכרה עלו המוזמנים לאוטובוס שהסיעם בחזרה אל העיר הגדולה ומשם התפזרו לבתיהם. הם הכירו אותך ואני רציתי לשמוע מהם מעט עליך, אולם לא אזרתי אומץ לפנות אליהם. הבטחתי לעצמי שהשנה אעשה זאת, אך "פיספסתי" את האזכרה שהתקיימה השנה במרץ.
למרות שלא נכחתי באזכרה, ישנם ימים רבים לאורך השנה בהם אני חושב עליך. עליך ועל רפא ויינרייך ז"ל, גם הוא בן דוד של אבי שנפל במלחמת העצמאות. אינני זקוק ליום הזיכרון כדי לנצור את דמותך, אך החלטתי דוקא ביום הזיכרון לכתוב חלק ממחשבותי.
חיים, חיימקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך למרות שאינני מכיר אפילו את בני משפחתך. אני יודע שבני דורי וילדי חייבים את חייהם ומדינתנו לך ולשכמותך שנפלו על תקומת המדינה.

נוח על משכבך בשלום.

דף ההנצחה לחיים גולדיס ז"ל
דף ההנצחה לרפא ויינרייך ז"ל
דף הזיכרון לחיים גולדיס מאתר הפלמ"ח
שיירת חולדה באתר הפלמ"ח
אתר הזיכרון לנופלי הפלי"ם
סיפור אוניית המעפילים "ברכה פולד"
דף ההנצחה מעמותת קשר
דף ההנצחה באתר המשפחתי
שיירת חולדה בויקיפדיה
סיפור שיירת חולדה באתר בית-אלפא

ג'יהאד – Djihad

מבחינה מילולית המילה ג'יהאד מתארת מאמץ המכוון להשגת יעד מוגדר. (איג'תיהאד הינה עבודתו של מלומד משפטן, המחפש פתרון לבעיה חוקתית. מוג'תהאד הוא אדם שהקדיש עצמו להגשמת הדת והמוסר. מספר כותבים בני הדת השיעית מבדילים בין ג'יהאד רוחני אותו מבצע המג'תהאד ומכונה הג'יהאד הנעלה, לבין ג'יהאד פיסי העוסק בבעיות קיומיות עכשוויות, ומכונה ג'יהאד נחות).
בחוק בהתאם לתפישה כללית והמסורת ההיסטורית, הג'יהאד מכיל פעילות צבאית, שנועדה להרחבת האסלאם או לשם הגנתו. המושג צמח מהעקרון הבסיסי של האסלאם האוניברסאלי והוא יישום דאר אל אסלאם ובאם נדרש, גם בכוח. יחד עם זאת עיקרון זה חייב באופן חלקי להיות מלווה בתפישה סובלנית כלפי דתות סֶפֶר אחרות המצויות בקהילה כגון יהודים ונוצרים. מול דתות ספר אילו, הג'יהאד נפסק, מייד כשהם נכנעים לסמכותו הפוליטית ומשלמים מיסי גולגולת וקרקע. בפועל,היהודים והנוצרים שחיו בחצי האי ערב עצמו, לא זכו ליחס בהתאם לתפישה סובלנית זו. לגבי עובדי האלילים, אין הקלות והם חייבים להמיר את דתם לאסלאם או להסתכן במוות או מכירה לעבדות.
להמשיך לקרוא ←

בעקבות הפרסומים על הורדת דירוג הבטיחות של ישראל ע"י רשות התעופה הפדרלית בארצות הברית, והפנייה של האירופאים בנושא, עלו חששות כי חברות תעופה ישראליות וישראלים לא יוכלו לנחות באירופה או לטוס ליעדים בהם הטיסות עוברות מעל אירופה.

כאשר זה יקרה, ותהיו צריכים להשאר בארץ מחוסר ברירה, זכרו את המניפולטור והתככן הערמומי שאול מופז, והודו לו על תרומתו המכרעת בנושא.

כה רב היה רצונו של מופז להדיח את גבי אופיר מרשות שדות התעופה, עד שהיו אלה הוא ומשרדו שעוררו את נושא בטיחות התעופה, והזמינו את האמריקאים לבחון את הבטיחות אצלנו. כרגיל, שיקולים אישיים ופוליטיים עמדו אצל מופז לפני שיקולי טובת המדינה ואזרחיה.

באופן דומה, זכה מופז ברמטכ"לות בשל רצונו העז של איציק מרדכי (וכולנו יודעים מיהו איציק מרדכי) להתנקם במן וילנאי, ועל כן העדיף את מופז על פניו.

בשורה התחתונה – הבטיחות בישראל היא מן הטובות בעולם, ומחמירה אף מדרישות האמריקאים, וכנראה שלא נאלץ להפרד מאירופה. עם זאת הנזק התדמיתי שגרם מופז ישאר איתנו עוד לזמן רב.

לרגל יום העצמאות ה- 60 למדינת ישראל, נפרש ע"י עובדי רשות הטבע והגנים, דגל ענק של מדינת ישראל בגודל של 200 X 100 מטר , גודל של כשני מגרשי כדורגל, לצד כביש ירושלים-ת"א, מול היישוב שעלבים בשטח חקלאי ועל שביל ישראל. רשות הטבע והגנים חרטה על דגלה שמירה על ערכי הטבע, ולכן נבחר מיקום מיוחד שאינו פוגע בטבע, לפרישת הדגל. הדגל נפרש בשדות חקלאיים של היישוב שעלבים, אשר בשל שנת שמיטה לא נמצאים בהם גידולים.

הדגל נפרש ע"י עשרות עובדי רשות הטבע והגנים כך שיתאפשר לצפות בו לכל הנוסעים על כביש 1 ולממריאים ונוחתים בנתב"ג. מדובר במבצע לוגיסטי מורכב אשר דרש שימוש במשאית, מנוף ורכבי שטח. הוצב שומר לשמירה על הדגל במשך 24 שעות. קיפול הדגל יתבצע לאחר יום העצמאות וזו הנקודה האחרונה בה יוצג הדגל בארץ.
פרישת הדגל נעשתה בשיתוף פעולה עם מטה חגיגות ה- 60 והשרה הממונה רוחמה אברהם ומשרד התיירות.
כידוע, הדגל הוכן ביוזמתה ובמימונה של האחות גרייס גלינדס-גופאנה, אשת עסקים מהפיליפינים שאוהבת את מדינת ישראל. היא פועלת בשנים האחרונות לקידום התיירות בין העמים והחליטה לציין את הקשר בין המדינות בשני דגלים זהים בגודלם: דגל ישראל ודגל הפיליפינים.
הדגל נתפר במהלך 3 שבועות על ידי 6 תופרים, בהנחיית שני מעצבים ובסיוע של 40 מתנדבים ומשקלו 5,200 ק"ג. הדגלים הישראלי והפיליפיני גדולים פי שניים ממידותיו של הדגל האמריקני "super flag" המחזיק כיום בתואר, הדגל הגדול בעולם.
הדגל נמדד ע"י נציגי ספר השיאים של גינס, שהכריזו עליו כ"דגל הגדול בעולם".

לדור נפלה אתמול השן הראשונה.
איכשהו נכנס לראשו הרעיון שאם הוא יניח את השן מתחת לכר בלילה, תחכה לו שם הפתעה בבוקר (באדיבות פיית השיניים).
כמובן שבבוקר דבר ראשון שהוא עשה כשהתעורר היה לבדוק מה קורה מתחת לכרית.
להפתעתו הוא מצא שם אלבום בולים קטן אותו הוא מבקש כבר זמן רב. הוא לא נרגע עד שחילץ מאיתנו הודאה שאנחנו דאגנו להפתעה ולא פייה נעלמה.
נו טוב, לפחות יום אחד הוא עוד האמין בתמימותו כי הפייה באמת שמעה את בקשתו…