מופע החברים של ד"ר קסלר

הלילה יורד במהירות על העיר, כדרכם של לילות חורף. אנשים נחפזים לעזוב את מקומות העבודה בדרכם להמשך חייהם הפרטיים. אני אינני אחד מהם. לא אני. הלילה אני פטור ממקלחות הילדים, טקסי ההשכבה במיטות והנסיונות להרדים את התינוק. הלילה אני הולך להקשיב למופע של קסלר.

פגשתי את קסלר (דרור) לפני מספר שבועות, בליל שבת סתווי וקריר. התינוק התקשה להרדם בשל שיניו הבוקעות ותכננתי לקחת אותו לטיול לילי קצר שתמיד מרגיע אותו. לפתע נצנצה בפייסבוק ידיעה חדשה על הקיר – קסלר מופיע אי שם בשדרות רוטשילד במופע רחוב. מופע בדד? בגילו? מה הוא התחלק על הראש? הייתי חייב לברר את העניין לאשורו.

בשעה הנקובה נסעתי עם יובלצ'יק בשדרות רוטשילד בת"א ואכן עמד שם אדם עם גיטרה ולצידו בחורה שניגנה וזימרה אף היא. סיבוב קצר באיזור מבהיר – אין סיכוי למצוא חנייה. עצרתי כבן תשחורת על המדרכה ממול וירדתי עם התינוק. נעמדתי מול קסלר והקשבתי. אנשים נחפזו ועברו בשדרה, חלקם תוהים על המחשה המוזר, חלקם מחייכים למראה הקטן (יפיוף זעיר, אין מה להגיד). לבסוף קסלר מזהה – "מירון!". הערב הוא יגלה לי שבתחילה לא זיהה אותי וחשב לעצמו – מי זה הטיפוס הנורדי הזה? הוא בכלל מבין את המילים? סבתי הפולנייה מתהפכת בקברה… נורדי? אני? הקשבנו למופע ביחד עם עוד חבר שהתאסף, והקטן דוקא הקשיב מרותק לצלילי הגיטרה הבוקעים מהמגבר הנייד. נפרדנו לאחר מספר שירים, ונסיונות של הקטן לפרוט על הגיטרה.

הערב אני מגיע בלי הקטן, לשמוע שוב את קסלר מנגן. אני מוצא את המקום (צוזאמן, לילינבלום 25 ת"א) בקלות, ולאחר שני סיבובים בלבד מוצא דוקא חניה קרובה מאוד. אני מתקרב אל המבנה המט ליפול. ליד מה שנראה כמו דלת החורבה מונח לוח שחור גדול ועליו הכיתוב "קסלר וחברים". אני תוהה אם זו הכניסה למקום עד שעיני נופלות על ברנש ממושקף המזכיר לי אינטלקטואל צרפתי, היושב בצד. "לאן אחי?" הוא שואל. לקסלר, אני עונה. "עשרים זלוטי" הוא יורה. אני שולף את הארנק בעוד הברנש אומר כמתנצל שהוא מקווה שידעתי על זה מראש. לא, לא ידעתי. התרחקתי זה מכבר מסצנת המועדונים. לאחר התשלום מוטבעת על ידי חותמת: "צוזאמן מועדון 19". למה 19 אני תוהה? אולי היתה הכוונה מועדון עשר, והמדפיס טעה בחותמת? אולי הם היו פעם בכתובת אחרת? או אולי זה המספר הסידורי שלי בקהל המעריצים של קסלר? עוד אני תוהה על החותמת והנה אני עובר בדלת הכניסה העטופה בדים שחורים המעמעמים את הקולות הבוקעים מתוך המועדון.

להמשיך לקרוא ←

אבי היה מספר לי רבות אודות היחידה בה שרת ואשר תפקידה היה להגן על המובלעת הישראלית בהר הצופים לפני מלחמת ששת הימים.

הם היו מצטרפים לאוטובוסים שעלו להר, לבושים בלבוש אזרחי (או כשוטרים לא חמושים), כאשר הנשק היה מוסלק בדפנות כלי הרכב ומוברח אל ההר (או משמש לשעת חירום במקרה הצורך, אם האוטובוס היה נתקל בדרך בבעיה שחייבה התערבות חמושה).

לאחרונה נחשפה פעולת היחידה בכתבה בחדשות ערוץ 2 – בה היחידה של אבא מהר הצופים נפגשת ל'פגישת מחזור'.

"תזכור שאם אתה מגיע לכפר גלעדי יש לך משפחה שם" אמר לי אבי פעם. בן דוד מדרגה שניה של סבתא מתגורר שם. הוא היה חוצב וחצב את האבן של האריה השואג. שמו משה נוימן ויש לו שתי בנות שגרות בקיבוץ.
ניסיתי לאתר במשך זמן רב את משה נוימן או את בנותיו (שמן הסתם נישאו ושמן השתנה), בכפר גלעדי, אך ללא הצלחה.
חלף זמן, והסיפור נשכח ממני. בינתיים נפטרה סבתי ואף אבי הלך לעולמו.
בסוכות השנה, ערכנו כנס משפחתי במלון כפר גלעדי לענף ממשפחת שיף (משפחת חמותי), ונזכרתי בסיפור. לצערי, לא היה לי זמן לגשת למזכירות הקיבוץ, אך החלטתי לנסות שוב לאתר את משה ולברר האם מה שאבי סיפר לי אכן נכון.
כשחזרנו, שלחתי אימייל לכתובת שמצאתי בגוגל. זה היה מנכ"ל מחצבות כפר גלעדי, מר גדעון גלעדי, ושאלתי אותו אם משה נוימן מוכר לו.

בתוך זמן קצר הוא חזר אלי, ואמר שאכן מוכר – אם כי בשם משה נויפלד!!
הוא קישר אותי עם אחת מבנותיו של משה שחיה בקיבוץ, ועם בתה. במהרה הוחלפו טלפונית פרטים שהראו בבירור כי המשפחות אכן קשורת, כנראה דרך משפחת ביקובסקי (ממייסדי נהלל). כלומר נויפלד קשור בקשרי נישואין עם ביקובסקי (עוד ממקום מוצאם – טורק שבפולין), וביקובסקי קשור בקשרי נישואין עם ליברך (שם הנעורים של סבתי ז"ל).
כלומר הקשר הינו נויפלד – ביקובסקי – ליברך, ומשה אכן היה בן דוד מדרגה שניה של סבתי. איך הקשר בדיוק עוד נשאר לברר, אבל זה ודאי.

התברר גם כי הנכדה של משה ערכה עבודת שורשים עם בתה ועץ משפחתי ב-MyHeritage. עבודת השורשים מאמתת את הסיפור של אבי, שאכן משה היה סתת מומחה והוא זה שחצב וסיתת את האבן שממנה פיסל מלניקוב את פסל הארי השואג. בעבודה תמונות של מלניקוב יושב יחד עם משה על גוש הסלע המקבל אט אט צורת ארי.

רציתי לשתף אתכם בסיפור על האדם (מן) שהפך לשדה (פלד) כדי להביא את מוסר ההשכל שאני למדתי מהסיפור: לא תמיד אנשי המשפחה המוסרים עדות או אנו החוקרים הזוכרים את העדות – מביאים את שמות הפרטים הנידונים בעדות כהוויתם. לעיתים מתחלפים בשוגג שמות בשמות אחרים, קרובים אך לא זהים, ויש לחקור גם שמות נוספים, דומים, בכדי למצות את כל האפשרויות.

מאת: מוטי כנרי

טורקיה-ישראל

יחסי ישראל טורקיה נמצאים בעצם ימים אילו בשפל המדרגה ויתכן ואף ירחיקו לשפל נוסף. מייד עם תחילתו של המשבר החלו אצלנו תגובות אמוציונאליות והופצו כל מיני הודעות דוא"ל "שרשרת"  שעיקרן: הטורקים מפגינים סוג חדש של אנטישמיות ומאז ומעולם היו אנטישמים. הם רדפו יהודים תוך ציון דוגמאות כגון העלייה הראשונה  ומחתרת ניל"י ואף הרהיבו והוסיפו שהם מנעו סיוע מיהודים בתקופת השואה.
להמשיך לקרוא ←

שמעתי היום את סופי, בתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שנתפש בסוריה ועלה לגרדום בדמשק. היא התראיינה ברדיו לרגל 45 שנים לעלייתו של אלי אביה – "האיש שלנו בדמשק" לגרדום. בתוכנית גם הושמעו ראיונות נדירים שנתן אלי לרדיו דמשק, לפני שנתפש.

התכנית עוררה בי זכרונות ילדות ישנים. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אלי כהן מהזוית האישית שלי.

נולדתי וגדלתי בבת-ים ברחוב מבצע סיני 17 שבשכונת רמת יוסף. משפחת כהן התגוררה בסמטה מרחוב התחייה. מאחורי ביתנו ולכוון הסמטה הזו, שהיתה נמוכה יותר, היתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני המבנים. החצר הנמוכה היתה חולית, וערימת חול נשענה כנגד החומה – להנאת הילדים שהיו קופצים עליה מלמעלה. אז נתקלתי בסופי לראשונה. היא היתה קטנה ממני בכשנתיים, וממרחק השנים אני בקושי זוכר אותה, אבל אני זוכר היטב את הקפיצות מהחומה ומשחקים אחרים בהם השתתפה עם שאר ילדי השכונה. את אחיה אינני זוכר (כנראה היה קטן מדי מלשחק בחצר).

באותה תקופה לא ידענו כלום על אביה, מן הסתם. כילד זה גם כנראה לא נראה לי חריג שהיא יורדת למטה עם אמא בלבד. הרבה ילדים היו משחקים בחצר בלווית אמותיהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים ראיתי אותה בחצר עם אימה, וכאשר עברו לידנו השתתקו המבוגרים שהיו עמנו. לאחר מכן שמעתי התלחשויות ולא הבנתי מה הסוד שהמבוגרים מנסים להסתיר מפנינו. בדיעבד אני מבין שזה היה כנראה לאחר לכידתו ועלייתו לגרדום של אלי כהן.

לאחר מספר שנים עזבנו את בת-ים לטובת דירה מרווחת יותר בראשון-לציון, וזכרונה של סופי פרח מראשי. עד היום. כאשר שמעתי אותה מדברת עם רזי ברקאי, חזר אלי בפתאומיות אותו זיכרון ילדות של הקפיצות אל ערימת החול, וסופי כילדה.

אנשים אוהבים לכתוב. הרבה מאוד אנשים אוהבים לכתוב. יותר אנשים אוהבים לדבר, אבל המון אוהבים לכתוב. והרבה. מתכנתים הם גם אנשים (ובכן, זה עדיין טעון הוכחה אבל בואו נצא מנקודת הנחה שזה נכון) וגם הם אוהבים לכתוב, והרבה.

באחד הפרוייקטים שבהם טיפלתי, עברה התוכנה מספר גלגולים שכללו התחלת פיתוח במיקור חוץ, המשך פיתוח עם פרילנסרים וסיום הפיתוח בבית החברה.

אפשר להגיד הרבה דברים טובים לזכותם של המפתחים ההודים, אבל ארכיטקטורה נכונה וקוד יעיל אינן הנקודות החזקות שלהם. מצד שני, ממש כמו אחד מהמנקים שלי בעבר, הם ישמחו לעשות תמיד מה שתגיד להם. צריך להוסיף תכונה קטנה ליישום – אין בעיה, שליכטה אחת ומאות שורות קוד חדשות נוספו. אין תכנון, אין פרקטיקות פיתוח מקובלות, אין תצורות תכנון (Design Patterns) – יש רק עבודה הודית קשה וארוכה שמניבה עשרות שורות קוד חדשות.

להמשיך לקרוא ←

קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה

יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.
להמשיך לקרוא ←