דוד גוגל משחק בקוביות

הכל בחיים מקרי.
רבים סבורים כי אין מקריות בחיים וכי הכל נקבע מראש. המפורסם מביניהם היה אלברט איננשטיין שאמר: "אלוהים אינו משחק בקוביה". ובכן, האם הוא האמין, כרבים אחרים בקיומו של אלוהים או יישות עליונה אחרת המכתיבה את מעשינו?
אחרים מאמינים במזל, קארמה או מוג'ו.
אני מאמין שהכל מקרי ואנו מנווטים בזרם של אירועים סטטיסטיים מקריים בכדי להעלות את ההסתברות שלנו לתוצאה מוצלחת (מבחינתו).
היות וכך, החיים מזמנים לנו לעיתים רצף של אירועים משעשעים המדהימים אותנו בסמיכותם (ושאנו נוהגים לכנות בשם צירוף מקרים).
כבר אמר מאן דהוא: הסביר והבלתי סביר שונים זה מזה שוני של תדירות ולא שוני של מהות. ובכן, אותו צירוף מקרים – אם האירועים שבו היו קורים בנפרד – לא היינו עוצרים אפילו לשנייה בכדי להתעכב עליהם. לא כך הוא שרצף האירועים גורם לנו לתמוה האם יש יד מכוונת מאחורי המקריות?
אתמול זה קרה גם לי. ובעקבות המאורעות התחלתי לחשוב על מקריות, הסתברות, וצדק פואטי. לעצלנים שבכם – המסקנה בסוף.
להמשיך לקרוא

טורקיה-ישראל: שונאים סיפור אהבה

מאת: מוטי כנרי

טורקיה-ישראל

טורקיה-ישראל

יחסי ישראל טורקיה נמצאים בעצם ימים אילו בשפל המדרגה ויתכן ואף ירחיקו לשפל נוסף. מייד עם תחילתו של המשבר החלו אצלנו תגובות אמוציונאליות והופצו כל מיני הודעות דוא"ל "שרשרת"  שעיקרן: הטורקים מפגינים סוג חדש של אנטישמיות ומאז ומעולם היו אנטישמים. הם רדפו יהודים תוך ציון דוגמאות כגון העלייה הראשונה  ומחתרת ניל"י ואף הרהיבו והוסיפו שהם מנעו סיוע מיהודים בתקופת השואה.
להמשיך לקרוא

האיש שלנו בדמשק – הזווית האישית

שמעתי היום את סופי, בתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שנתפש בסוריה ועלה לגרדום בדמשק. היא התראיינה ברדיו לרגל 45 שנים לעלייתו של אלי אביה – "האיש שלנו בדמשק" לגרדום. בתוכנית גם הושמעו ראיונות נדירים שנתן אלי לרדיו דמשק, לפני שנתפש.

התכנית עוררה בי זכרונות ילדות ישנים. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורו של אלי כהן מהזוית האישית שלי.

נולדתי וגדלתי בבת-ים ברחוב מבצע סיני 17 שבשכונת רמת יוסף. משפחת כהן התגוררה בסמטה מרחוב התחייה. מאחורי ביתנו ולכוון הסמטה הזו, שהיתה נמוכה יותר, היתה חומה גבוהה שהפרידה בין שני המבנים. החצר הנמוכה היתה חולית, וערימת חול נשענה כנגד החומה – להנאת הילדים שהיו קופצים עליה מלמעלה. אז נתקלתי בסופי לראשונה. היא היתה קטנה ממני בכשנתיים, וממרחק השנים אני בקושי זוכר אותה, אבל אני זוכר היטב את הקפיצות מהחומה ומשחקים אחרים בהם השתתפה עם שאר ילדי השכונה. את אחיה אינני זוכר (כנראה היה קטן מדי מלשחק בחצר).

באותה תקופה לא ידענו כלום על אביה, מן הסתם. כילד זה גם כנראה לא נראה לי חריג שהיא יורדת למטה עם אמא בלבד. הרבה ילדים היו משחקים בחצר בלווית אמותיהם.

אני זוכר שבאחת הפעמים ראיתי אותה בחצר עם אימה, וכאשר עברו לידנו השתתקו המבוגרים שהיו עמנו. לאחר מכן שמעתי התלחשויות ולא הבנתי מה הסוד שהמבוגרים מנסים להסתיר מפנינו. בדיעבד אני מבין שזה היה כנראה לאחר לכידתו ועלייתו לגרדום של אלי כהן.

לאחר מספר שנים עזבנו את בת-ים לטובת דירה מרווחת יותר בראשון-לציון, וזכרונה של סופי פרח מראשי. עד היום. כאשר שמעתי אותה מדברת עם רזי ברקאי, חזר אלי בפתאומיות אותו זיכרון ילדות של הקפיצות אל ערימת החול, וסופי כילדה.

מפעל מאושר?

לאחרונה הזדמן לי לעבוד על יישום לפלטפורמה ניידת חדשה. היות ולא היה לנו יישום לפלטפורמה כזו בעבר (אנדרואיד, אם אתם חייבים לדעת) שמחנו על ההזדמנות לתכנן את ארכיטקטורת היישום נכון, מבלי לרשת את חוליי הארכיטקטורה ביישומי הפלטפורמות הניידות האחרות שלנו.

במסגרת תכנון העל (High Level Design) ביקשתי מאחד המפתחים המוכשרים שלי לדאוג לכך שכל שירות של היישום יהיה מנותק מהשירותים האחרים, והטיפול בו יתבסס על הקצאה בזמן ריצה באמצעות מפעל מחלקות (אוי כמה שזה נשמע רע בעברית, הכוונה כמובן ל- Class Factory). להמשיך לקרוא

איזו שורה נוריד היום?

אנשים אוהבים לכתוב. הרבה מאוד אנשים אוהבים לכתוב. יותר אנשים אוהבים לדבר, אבל המון אוהבים לכתוב. והרבה. מתכנתים הם גם אנשים (ובכן, זה עדיין טעון הוכחה אבל בואו נצא מנקודת הנחה שזה נכון) וגם הם אוהבים לכתוב, והרבה.

באחד הפרוייקטים שבהם טיפלתי, עברה התוכנה מספר גלגולים שכללו התחלת פיתוח במיקור חוץ, המשך פיתוח עם פרילנסרים וסיום הפיתוח בבית החברה.

אפשר להגיד הרבה דברים טובים לזכותם של המפתחים ההודים, אבל ארכיטקטורה נכונה וקוד יעיל אינן הנקודות החזקות שלהם. מצד שני, ממש כמו אחד מהמנקים שלי בעבר, הם ישמחו לעשות תמיד מה שתגיד להם. צריך להוסיף תכונה קטנה ליישום – אין בעיה, שליכטה אחת ומאות שורות קוד חדשות נוספו. אין תכנון, אין פרקטיקות פיתוח מקובלות, אין תצורות תכנון (Design Patterns) – יש רק עבודה הודית קשה וארוכה שמניבה עשרות שורות קוד חדשות.

להמשיך לקרוא

מה שאנשים עוברים בשביל הסלולרי שלכם

קורותיו של מירון בקוריאה הרחוקה

יום שני
עוד לפני שהספקתי להתעורר משה מתקשר: "יכול להיות שצריך לנסוע דחוף לסמסונג". "טוב", אני אומר. גם בשבוע שעבר אמרו שצריך לנסוע דחוף לסמסונג וכלום לא קרה. "יכול להיות שעוד היום" משה מוסיף. "בסדר" אני ממלמל ומתעורר.
אני מגיע למשרד וכולם באטרף. כנראה שצריך לנסוע. מחר, רוב הסיכויים, אולי היום. אני חייב לחזור ביום הראשון ללימודים. הגדול עולה לכיתה חדשה, והקטן עובר גן ומחליף גננת. כנראה שאצטרך לבלות איתו זמן מה בימים הראשונים עד שיתאקלם. בכל תחילת שנה חוזר הטקס על עצמו, ויעל שאף היא מורה, אינה יכולה לעזור כי גם היא צריכה להתייצב בשמונה אל מול כיתתה החדשה. במשרד מרגיעים – אתה תהיה חזרה בזמן. נו טוב, כמה ימים בקוריאה זה לא אסון.
בשל התראה הקצרה, סוכן הנסיעות מצליח לסדר לי חזרה ביום הראשון ללימודים בשעה שבע בבוקר. בטח הוא חושב שאני יכול להספיק להגיע לפני שמונה הביתה… לא טוב. מנסים לבדוק, וכן – יש חזרה יום לפני, בלילה. זה סביר אבל הטיסות לשם לא. טיסה לבנגקוק עם עצירת ביניים של שמונה שעות וטיסת המשך לסיאול. לפחות הצליחו לסדר לנו חדר לתקופת ההמתנה בבנגקוק, בשדה התעופה שבנמל.
ברק שמתלווה אלי כדי לעזור בפיתוח חופשי ממגבלות שנת הלימודים החדשה וישאר קצת יותר. סוכן הנסיעות ממלמל שאין טעם בנסיעה כל כך קצרה כי כמעט לא יהיו ימי עבודה כשנגיע, ואני מסכים בליבי. אבל הנסיעה חשובה, וצריך להתארגן. היציאה – בערב! ואני במשרד, צריך לארגן שני מחשבים ניידים ולהתקין את כל מה שצריך עד אחר הצהריים, להספיק לעבור בבית כדי לארוז ולהפרד, והופ – לשדה. נקווה שלא נשכח כלום בהתארגנות בהתראה כל כך קצרה.
ברק שיצא מוקדם ללימודיו קבע שנפגש בשדה. אני מזמין מונית לשעה היעודה ומחכה. בינתיים אורזים (לא לשכוח מטענים), אוכלים מתקלחים ונפרדים מהילדים. מחכה למונית, והיא לא מגיעה. אחרי רבע שעה אני מתקשר – הם עוד דקה אצלי. כשהוא מגיע מודה נהג המונית ששכח אותי ונשבע שזה מעולם לא קרה לו. אם לא הייתי מתקשר הוא לא היה מגיע בחיים. כפיצוי אני משלם רק חצי מהמחיר הרגיל – אמריקה! למרות הכל אני מגיע לפני ברק. כשהוא מגיע – אני שואל אותו למה יש לו כל כך הרבה מטען? מסתבר שזה בשביל האוכל הכשר שהוא צריך לכל התקופה. אני עם טרולי ומחשב נייד מרגיש קליל כנוצה.
קצת לפני חצות ממריאים. טיסת לילה ראשונה.
להמשיך לקרוא

הקרב ביער אפין

המלחמות והחיסולים ההדדיים במשפחות הפשע בישראל, ובמיוחד הסכסוך המתוקשר במשפחת אבוטבול, הזכירו לי שיר שמאוד אהוב עלי:

הקרב ביער אפין

לאורך דרך היער חונות מאות מכוניות – מפוארות ונוצצות.
מטענן מגוון מברים נפתחים ועד מכוניות סכו"ם – סופר מכוניות!
כי היום הוא היום בו יפתרו, בו יישבו,
את אי ההסכמה על גבולות טריטוריית הכנופיות.

הנה ווילי רייט עם בחוריו –
רעש נוראי, אלו נערי בילי!
והנה הבריונים של ג'ון הקטן, במיטב אופנת השודדים,
החובטים הנובחים – שודדי העל!
כי היום הוא היום בו יפתרו, בו יישבו,
כן הלוחמים הנוצרים הנלחמים להגנת העניים.
גיבורי האיסט אנד חייבים לנצח…

הקרב ביער אפין,
כן זה הקרב ביער אפין,
על מפתן דלתך.
לא ראית דבר כזה,
לא, טרם ראית דבר כזה,
לא מאז מלחמת האזרחים.

נעריו של ביל מגיעים מהגבעה,
והבחורים של ג'והני ממתינים בדריכות.
עם צעקת הכרוז, כולם מתחילים להכות
– אין אקדחים בתחרות הג'נטלמנית הזו.
ג'ורג'י נכנס מצד שמאל
עם שרשרת מעופפת סביב ראשו.
והרולד דמורה, מארט ליטרטורה,
משחית את העץ הקרוב.
(הנה באים הפרשים!)

באמצע שאגת הקרב,
החשבונאים עוקבים אחר בתוצאות: 10-4.
הם מעולם לא היו לבד, לאחר שהשיגו רדיו טלפון.
הפעמוניות מצלצלות לסאם מתוק שפתיים, חזיר אמיתי,
מחלק לחם וריבה ממש כמו בפיקניק.

זה 5-4 לויליאם רייט, שצבר את הונו בלילות דרבי.
כשבילי היה ילד, משוטט ברחובות,
הילדים האחרים התחבאו – בחיי!
ועכשיו, לאחר קריירה מייגעת בענף האבטחה, הוא עשה זאת.
העסקים שהיו זקוקים לעזרה היו אלה שלא שילמו.

אביא לכם בהפוכה במהירות! אמר מיק הפריק, טרי מהכלא.
אני מוכר חופשות מוזלות. וכשהם עוזבים,
אני מבקר אותם – וזה משתלם!
וחברו, לן הנוזלי בשמו,
על יין, נשים ותהילת וונדסוורת,
מאיים אשבור ת'רגליים לבן זונה שהפליל אותי!

קראו לי הכומר כשנכנסתי לכנסייה ללא רבב,
מעסיקי התחלפו אך השם נותר.
הכל החל כשיצאתי לסיור,
בתקווה למצוא קצת ריהוט.
עקבתי אחר שלט – שאמר שידה יפהפיה,
והוליך לאישה שהראתה לי את מיטבה.
היא הופתעה כשבמהירות עצמתי את עיני.
אז היא צלצלה בפעמון, וכשד משחת,
בוב הסנוב לעבודתו הגיח בנחת
לראות מה הבעיה.
לואיז, קשה להשביע את רצון האב?
אתה מספר לי!
אולי כבודו, אם זה לא מאוחר
נוכל לעניין אותך בצלחת סטפורדשייר בסגנון שמרני?
או לא, אני, יש לי מוניטין.
אך השטן השתלט על נשמתי וקול קרא ירה!

בכדי להציל את הטירה, ביקרתי אנשים,
ובכך עסקתי כשפגשתי את ג'ון הקטן.
הוא קיבל את שמו, כך הבנתי,
כשהשופט אמר אתה רובינג הוד.
הוא סיפר לי על המוסד המוזר שלו,
שהגה בעת המופע בוודסטוק,
הוא נאלץ להסתיר את שמו הידוע לשמצה.
לעניים היתה זו גאולה מדלת לדלת.
אבל עכשיו עם תמונת הגורו התורן על הקיר,
זו אהבה, שלום ואמת בע"צ לכל המחפשים.

הוא העסיק אותי כמתקן-קארמה, מלא קסם.
ידיו נפרשו לקבלת הנדבות.
ולכן אנו כאן

בקרב ביער אפין,
כן זה הקרב ביער אפין
על מפתן דלתך.
נשמור על נשמתכם בפרוטות,
ונשמור על החנויות והבתים שלכם,
עבור רק עוד קצת.

נכנס בוו שמאלית הקצב מבת'נל גרין,
אבל הוא מנוטרל מימין ע"י שרשרת אנשי הכנופיות של מיק,
ולן הנוזלי, עם אנשיו אוחזי הבקבוקים המנופצים,
מנחיתים חבטות בגרגרתו של בוב הסנוב.
כשהנשקן שלו מרוסק, בוב נראה לחוץ,
אבל ג'ונס הקנקן מכה בלן ישר בספל,
והרולד דמורה, שעדיין איננו בטוח,
יורה אצטרובלים מהמקלעת שלו.
(הנה באים הפרשים!)

מעלה מעלה, מעל הקהל,
גאים בתוך ענן הכסף שלהם
הנועזים והחצופים, נראים בכהות מבעד לכוס.
למשרת יש ריבה בשיער, רוי מנדב את השאריות,
כמו בכל פיקניק.

לאורך דרך היער, זהו סוף היום
והעננים התפזרו.
כל אחד קיבל את שלו – הם יצאו לספירה
בשברו של היום.
כשהלימוזינות חזרו לבדיקה הסופית, זה גמור
– כל מה שראו היתה עיסת הבוקר.
איש לא נותר בחיים – כנראה תיקו.
אז הברונים השחורים הטילו מטבע ליישב את התוצאה.

ההשראה לשיר מידיעה חדשותית שעסקה בריב שתי כנופיות יריבות על אזורי השליטה והחסות באיסט-אנד.

למרות שניסיתי כמיטב יכולתי לתרגם את ביטויי הסלנג האנגלי, אין כמו שפת המקור להעביר את אווירת השיר. הוא הקרב ביער אפין.

כל הזכויות לשיר שמורות ללהקת ג'נסיס מתוך האלבום "מוכרים את אנגליה לפי משקל".

קודאק כרום – סופה של תקופה

Kodakchrome

Kodakchrome

קודאק הודיעה לאחרונה כי היא מפסיקה לייצר את סרט הצילום הצבעוני הידוע שלה, קודאק כרום.

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת גורמת במקרים רבים לדחיקתן של טכנולוגיות ישנות מעל במת ההיסטוריה. במקרה הזה דוחקות המצלמות הדיגיטליות את יריבותיהן האנאלוגיות.

בכלל, טכנולוגיות אנאלוגיות הולכות ונעלמות מעל פני האדמה. בארה"ב (ובקרוב גם אצלנו?) כבר הפסיקו את שידורי הטלוויזיה האנאלוגיים. ויש עוד אינספור דוגמאות אחרות להשתלטות הדיגיטלית.

אהבתי את המצלמות עם סרטי הצילום. כל תמונה דרשה השקעה ותכנון מדוקדק, ותמונה טובה בהגדלה עלתה באיכותה על ההגדלות הדיגיטליות. אבל גם אני נכנעתי לנוחות ולמהירות שבצילום הדיגיטלי.

מישהו רוצה אריזה חתומה של קודאק כרום (פג תוקף בשנות התשעים)?

המדינה הסעודית : האם מתונה ומייצבת או שמא חממת טרור?

לסעודיה תדמית של מדינה מתונה עם קשרים ענפים מול המערב.  האם אכן מתונה?,  שהכל עניין של השרדות הממשל בכל מחיר?, או אולי סעודיה חממה אידיאולוגית ואחת מיצואניות הטרור הגדולות בעולם? להמשיך לקרוא

חיימקה שלי

חיים גולדיס

אני צופה בשידורי יום הזיכרון, מקשיב לשירים הנוגים ברדיו ותוגה אוחזת בי. אני עוצם את עיני והנה עולה וצפה תמונתך, צעיר בן 24. צעיר לנצח.
לא הכרתי אותך, אך שמעתי את סיפוריו של אבי ז"ל על חייך ומותך. הערצתי אותך על אומץ ליבך ומסירותך למדינה.
נהרגת בשיירת חולדה, ויש המספרים כי כאשר נפצעת בקרב עם נפילת השיירה למארב, סירבת לעכב את חבריך הנסוגים ונשארת עם הפצועים. אומרים שכאשר הערבים התקרבו העדפת למנוע מהפצועים סבל והתעללות ופוצצת את המשוריין עליך ועל הפצועים שהתרכזו בו.

שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, חיים גולדיס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר אחד הפצועים בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד". (מתוך אתר הפלמ"ח)

אילו נשארת בחיים היית היום כבן 85. אדם מבוגר.
בשנה שעברה פקדתי את קברך ביום האזכרה לחללי שיירת חולדה. לא הכרתי את האנשים שנאספו בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולדה ונדמה היה כי לא היו שם אנשים ממשפחתך. מרבית הנאספים היו אנשים מבוגרים, ומספר קטן של צעירים יותר, אולי כמוני, שבאו לחלוק את זכר הרוגי השיירה.
הקשבתי לשיחות שבין הנאספים, וניכר היה בהם שלמרות גילם – רוח הפלמ"ח, ההגנה, והצבא בראשית דרכו עוד מפעמת בהם. היתה שם גברת קשישה שהיתה כמדומני קשרית של השיירה, ועוד אחד שקולו רועם והיה מן המפקדים שניצלו. נכון, היו גם שיחות חולין על המשפחה (שלך לא תהיה) ושמחת חברים ותיקים שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
עם תום האזכרה עלו המוזמנים לאוטובוס שהסיעם בחזרה אל העיר הגדולה ומשם התפזרו לבתיהם. הם הכירו אותך ואני רציתי לשמוע מהם מעט עליך, אולם לא אזרתי אומץ לפנות אליהם. הבטחתי לעצמי שהשנה אעשה זאת, אך "פיספסתי" את האזכרה שהתקיימה השנה במרץ.
למרות שלא נכחתי באזכרה, ישנם ימים רבים לאורך השנה בהם אני חושב עליך. עליך ועל רפא ויינרייך ז"ל, גם הוא בן דוד של אבי שנפל במלחמת העצמאות. אינני זקוק ליום הזיכרון כדי לנצור את דמותך, אך החלטתי דוקא ביום הזיכרון לכתוב חלק ממחשבותי.
חיים, חיימקה. אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך למרות שאינני מכיר אפילו את בני משפחתך. אני יודע שבני דורי וילדי חייבים את חייהם ומדינתנו לך ולשכמותך שנפלו על תקומת המדינה.

נוח על משכבך בשלום.

דף ההנצחה לחיים גולדיס ז"ל
דף ההנצחה לרפא ויינרייך ז"ל
דף הזיכרון לחיים גולדיס מאתר הפלמ"ח
שיירת חולדה באתר הפלמ"ח
אתר הזיכרון לנופלי הפלי"ם
סיפור אוניית המעפילים "ברכה פולד"
דף ההנצחה מעמותת קשר
דף ההנצחה באתר המשפחתי
שיירת חולדה בויקיפדיה
סיפור שיירת חולדה באתר בית-אלפא